היסטוריה צבאית של ארצות הברית

הכוחות המזוינים של ארצות הברית
זרועות
	צבא ארצות הברית
	צי ארצות הברית
	חיל האוויר של ארצות הברית
	חיל הנחתים של ארצות הברית
	משמר החופים של ארצות הברית
	חיל החלל של ארצות הברית
עיטורים ומבנה פיקודי
	עיטורי הכוחות המזוינים של ארצות הברית
	דרגות הכוחות המזוינים של ארצות הברית
	נשיא ארצות הברית
	מזכיר ההגנה של ארצות הברית
	פיקוד קרבי מאוחד
היסטוריה צבאית
	היסטוריה צבאית של ארצות הברית
	היסטוריה של ארצות הברית
	חוק גולדווטר-ניקולס

ההיסטוריה הצבאית של ארצות הברית מתמשכת על פני יותר ממאתיים שנה. במהלך תקופה זו, התפתחה ארצות הברית מאומה צעירה שנלחמה בבריטניה על עצמאותה בשנים 1781-1774, לאומה שנחצתה לשניים במלחמת האזרחים בשנים 1865-1861, הייתה אחת האומות המובילות, אם לא המובילה שביניהן, בשתי מלחמות העולם, הייתה אחת משתי מעצמות העל במחצית השנייה של המאה ה-20 ובשנים האחרונות, בסוף המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21, נותרה ארצות הברית מעצמת העל היחידה בעולם.

סקירה כללית

בשנת 1775 הקים הקונגרס הקונטיננטלי את הצבא הקונטיננטלי ומינה את ג'ורג' וושינגטון כמפקדו. צבא חדש זה, יחד עם כוחות המיליציה של המושבות ועם הצבא והצי של צרפת, הביס את בריטניה ב-1781. החוקה החדשה שכוננה בשנת 1789 הסמיכה את הנשיא להיות המפקד העליון ונתנה לקונגרס את הסמכות להטיל מיסים ולחוקק חוקים.

נכון לשנת 2013 הכוחות המזוינים של ארצות הברית כוללים את צבא ארצות הברית, צי ארצות הברית, חיל האוויר של ארצות הברית ואת חיל הנחתים של ארצות הברית, כולם תחת פיקודה של מחלקת ההגנה של ארצות הברית. זרוע נוספת הוא משמר החופים של ארצות הברית שכפוף למחלקה לביטחון המולדת של ארצות הברית. נשיא ארצות הברית הוא המפקד העליון של הכוחות המזוינים והוא מפעיל את סמכותו באמצעות מזכיר ההגנה ודרכו באמצעות יושב ראש המטות המשולבים, אשר מפקח על הפעולות המבצעיות. בנוסף, בכל מדינה קיים המשמר הלאומי שכפוף למושל המדינה ופעולותיו מתואמות על ידי משרד המשמר הלאומי. לנשיא מוקנית הסמכות, במהלך מצב חירום לאומי, להפעיל את המשמר הלאומי של מדינה מסוימת על פי הצורך.

המלחמות הקולוניאליות (1620-1774)

שורשיו של הכוח הצבאי של ארצות הברית מגיעים למתיישבי הספר, שהיו חמושים לצורך צייד ולצורך הישרדות בסיסית בשממה. אלה היו מאורגנים כמיליציות מקומיות לצורך ביצוע פעולות צבאיות קטנות ממדים, בעיקר כנגד שבטי הילידים, אך גם כדי לשרוד פשיטות אפשריות של כוחות צבאיים קטנים ממושבות סמוכות של מדינות אירופה. כדי להתגבר על מצבי חירום רציניים יותר הם הסתמכו על כוחות הצבא הבריטי הסדיר ועל ספינות הצי המלכותי הבריטי.

מעבר לסביבתה הקרובה, לא הועסקה המיליציה ככוח חמוש בפעולות צבאיות של ממש. במקום זאת ביקשה הנהגת המושבה (ושילמה על כך) את עזרתם של מתנדבים, שרבים מהם היו חברי מיליציה.

בשנים הראשונות של ההתיישבות הבריטית בצפון אמריקה, הפעולות הצבאיות בשלוש-עשרה המושבות שמאוחר יותר יקימו את ארצות הברית, הייתה תוצאה של העימותים עם הילידים, כמו מלחמת פיקווט (Pequot War) ב-1637, מלחמת המלך פיליפ (King Philip's War) ב-1675, מלחמת היאמאסי (Yamasee War) ב-1715 ומלחמת האב רייל (Father Rale's War) ב-1722.

החל משנת 1689 נעשו המושבות מעורבות בסדרה של מלחמות בין בריטניה לבין צרפת על השליטה בצפון אמריקה, כשהחשובות מבין מלחמות אלה הייתה מלחמת המלכה אן (1702-1713), שבה כבשה בריטניה את המושבה הצרפתית אקדיה ומלחמת הצרפתים והאינדיאנים (1754-1763) שבה בריטניה השיגה ניצחון מוחלט על כל המושבות הצרפתיות בצפון אמריקה. במלחמה האחרונה רכשו אלפים מתושבי המושבות, כולל הקולונל מווירג'יניה, ג'ורג' וושינגטון, ניסיון קרבי שאותו יישמו מאוחר יותר במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית.

מלחמת העצמאות של ארצות הברית (1775-1783)

ערך מורחב – מלחמת העצמאות של ארצות הברית

מתחים פוליטיים מתמשכים בין בריטניה לבין שלוש עשרה המושבות, הובילו בשנת 1774 למשבר שבו הכריזו הבריטים על ממשל צבאי במושבה מסצ'וסטס לאחר שהפטריוטים מחו על המיסוי שראו בו הפרה של זכויותיהם החוקתיות כנתינים אנגלים. כאשר החלו הקרבות בלקסינגטון ובקונקורד (Battles of Lexington and Concord) באפריל 1775, יחידות המילציה בכל רחבי ניו אינגלנד מיהרו לבוסטון וצרו על הבריטים בעיר.

הקונגרס הקונטיננטלי מינה את ג'ורג' וושינגטון כמפקד הצבא הקונטיננטלי שזה עתה קם, אשר תוגבר במהלך כל המלחמה על ידי המיליציות הקולוניאליות. הוא הצליח לגרש את הבריטים מבוסטון אך בקיץ 1776 הם שבו לניו יורק וכמעט ולכדו את כל צבאו של וושינגטון. בינתיים, המהפכנים גירשו את פקידי הממשל הבריטיים מכל שלוש עשרה המושבות והכריזו על עצמם כעל אומה עצמאית ב-4 ביולי 1776.

לבריטים מצדם לא היו את הפיקוד המאוחד ואת האסטרטגיה הברורה כדי להשיג ניצחון. באמצעות הצי המלכותי הם היו מסוגלים להטיל מצור על ערי החוף, אך השליטה על השטחים הפתוחים חסרה להם. מסע מלחמה שיצא מקנדה ב-1777 הסתיים בכניעה של הצבא הבריטי בקרב סרטוגה. עם הגעתו של הגנרל הפרוסי פון שטאובן (von Steuben), החל הצבא הקונטיננטלי להיות מאורגן ככוח צבאי מודרני. צרפת וספרד נכנסו אז למלחמה נגד בריטניה כבעלות ברית של ארצות הברית. מאוחר יותר הצטרפה גם הולנד ובכך מצאו הבריטים את עצמם בנחיתות מספרית, שכן בעלי הברית היחידים שלהם היו מקרב השבטים האינדיאנים.

הפניית משקל הכובד של המלחמה לזירת המדינות הדרומיות ב-1779, הובילה לסדרה של ניצחונות בריטיים, אך גנרל נתנאל גרין העסיקם במלחמת גרילה ומנע מהם להתקדם. הכוח העיקרי של הצבא הבריטי נכנע בפני הכוחות האמריקנים והצרפתים בפיקודו של וושינגטון בקרב יורקטאון ב-1781, כאשר הצי הצרפתי חסם את אפשרות הצלתו של הצבא על ידי הצי הבריטי. בשלב זה התחננו הבריטים להסכם שלום.

ג'ורג' וושינגטון

ערך מורחב – ג'ורג' וושינגטון

גנרל ג'ורג' וושינגטון (1732-1799) הוכיח עצמו כאיש ארגון מעולה, ששיתף פעולה עם הקונגרס ועם מושלי המדינות, בחר בקפידה את קציניו הבכירים והכשיר אותם היטב, הוביל ואימן את כוחותיו והוביל צבא רפובליקני אידיאליסטי. האתגר הגדול ביותר שלו היה אתגר לוגיסטי, מאחר שהן לקונגרס והן למדינות לא היו את הכספים שיאפשרו רכישת הציוד והמדים, מימון המשכורות ואף לא אספקת מזון לחיילים. כטקטיקן בשדה הקרב, וושינגטון נכנע לעיתים ליריביו הבריטים. עם זאת, כאסטרטג היה לו ידע הרבה יותר טוב מהם כיצד לנצח במלחמה. הבריטים הטילו לשדה המערכה ארבעה צבאות פלישה. האסטרטגיה של וושינגטון אילצה את הצבא הראשון לצאת מבוסטון ב-1776 ובזכותה נכנעו הצבא השני והצבא השלישי בסרטוגה ב-1777 וביורקטאון ב-1781. הוא הגביל את שליטתם של הבריטים לניו יורק ולכמה מקומות נוספים בעוד שהוא שלט על מרבית האוכלוסייה. הלויאליסטים, שעליהם סמכו הבריטים, אולי יותר מדי, כללו כ-20% מהאוכלוסייה, אך מעולם לא היו מאורגנים כהלכה. עם סיומה של המלחמה, ראה וושינגטון בגאווה כיצד שרידי הצבא הבריטי מפליגים מניו יורק בנובמבר 1783 ולוקחים אתם את הנהגת הלויאליסטים. וושינגטון הפתיע את העולם כאשר במקום להישאר בשלטון, הוא פרש בשקט לאחוזתו בווירג'יניה.^[1]

לפטריוטים היה חוסר אמון מוחלט בקיומו של צבא קבע וכתוצאה מכך פורק הצבא הקונטיננטלי במהירות וחלקות אדמה חולקו למשוחררים. וושינגטון, שבמשך כל המלחמה סלד מנבחרי ציבור, נמנע מהפיכה צבאית והתפטר מתפקידו כמפקד העליון של הצבא בסיום המלחמה ובכך מיסד את המסורת של שליטה אזרחית על הצבא של ארצות הברית.^[2]

שנותיה הראשונות של ארצות הברית (1783-1812).

לאחר המלחמה עמדה ארצות הברית בפני עימות צבאי אפשרי הן בזירה הימית והן באזורי הספר במערב. לארצות הברית היה כוח צבאי חלש מאוד בתקופה זו והיא החזיקה צבא, צי וחיל נחתים בקנה מידה צנוע ביותר. חוסר האמון בקיומם של צבאות קבועים, יחד עם האמונה ביכולותיהן של המיליציות המקומיות, מנעו את התפתחותם של יחידות צבא מאומנות ושל קצינים מקצועיים. החוגים הפוליטיים בראשותו של תומאס ג'פרסון העדיפו צבא וצי קטנים, עקב חששם מממסד צבאי גדול שיערב את ארצות הברית במלחמות חיצוניות ויהווה סכנה בדמותם של עריצים מחוגי הצבא שיתפסו את השלטון.

במסגרת חוזה פריז (1783) שסיים באופן רשמי את מלחמת העצמאות, ויתרו הבריטים לטובתם של האמריקנים על האדמות שבין הרי האפלצ'ים לבין נהר המיסיסיפי, וזאת מבלי להתייעץ עם שבטי האינדיאנים שחיו בשטחים אלה. מאחר שרבים מהשבטים השתתפו במלחמה כבעלי ברית של הבריטים, הכריחה ארצות הברית את מנהיגי השבטים להסכים לוויתור על האדמות בהסכמים שלאחר המלחמה וחילקה את השטחים למתיישבים. מגמה זו גרמה לפרוץ מלחמה בטריטוריה הצפון-מערבית שבה תפקדו כוחות הצבא של ארצות הברית בצורה לקויה. בקרב וובש (Battle of the Wabash) ב-1791 ספגו האמריקנים את התבוסה הגדולה ביותר שנחלו אי פעם מידיהם של האינדיאנים. הנשיא וושינגטון שיגר צבא מאומן לאזור, אשר הביס בהחלטיות את הקונפדרציה האינדיאנית בקרב העצים הנופלים (Battle of Fallen Timbers) ב-1794.

כאשר צרפת המהפכנית, הכריזה מלחמה על בריטניה ב-1793, ביקשה ארצות הברית להישאר נייטרלית, אך החוזה בין ארצות הברית לבריטניה (Jay Treaty) שנחתם ב-1794 ושהיה חיובי מבחינתה של בריטניה, הכעיס את הממשלה הצרפתית, שראתה בו הפרה של ברית צרפת - ארצות הברית (1778). פריבטירים צרפתים החלו לתפוס ספינות אמריקניות, מה שגרם למלחמה הבלתי רשמית בין ארצות הברית לצרפת. המלחמה התנהלה בזירה הימית בין השנים 1798–1800 ובה זכתה ארצות הברית בשורה של ניצחונות בקריביים. ג'ורג' וושינגטון נקרא לשוב מפרישתו ולשמש כמפקד "הצבא הזמני" (provisional army) למקרה של פלישה צרפתית, אך הנשיא ג'ון אדמס הצליח לנהל משא ומתן על הפסקת אש שבמסגרתה הסכימו הצרפתים להפסיק את כל התקיפות.

המלחמות הברבריות (1805-1815)

ערך מורחב – המלחמה הברברית הראשונה

הממלכות המוסלמיות ששכנו על חופי לוב של היום שלחו שודדי ים שילכדו ספינות סוחר וישבו את מלחיהן עד לתשלום כופר. עד שנת 1801 שילמה ארצות הברית דמי חסות שנתיים. המלחמה הברברית הראשונה פרצה כאשר הנשיא תומאס ג'פרסון סירב לשלם את דמי החסות ושלח את הצי האמריקני להתעמת עם המדינות הללו. בשנת 1803 נתפשה על ידי שודדי הים ספינת הצי פילדפיה, לאחר שעלתה על שרטון ליד נמל טריפולי שבלוב וצוותה נשבה. כמה חודשים לאחר מכן, כאשר התברר כי לא ניתן לחלץ את האוניה, הועלתה הספינה באש בפעולה נועזת של צוות ספינת הצי אינטרפיד ובכך נמנע מהשלטונות בטריפולי להשתמש בפילדלפיה או למכור אותה. ב-1805, לאחר שנכבשה העיר דרנה, נעתרו השלטונות בטריפולי להסכם שלום. מדינות אחרות בצפון אפריקה המשיכו לפשוט על ספינות אמריקניות עד אשר המלחמה הברברית השנייה שמה לכך קץ.

מלחמת 1812

ערך מורחב – מלחמת 1812

הפעולה הצבאית הגדולה ביותר של ארצות הברית באותה תקופה הייתה מלחמת 1812. מאחר שבריטניה הייתה עסוקה במלחמות הנפוליאוניות, הייתה מדיניותה להטיל סגר על ספינות אמריקניות שהפליגו לצרפת. ארצות הברית ביקשה להישאר נייטרלית והמשיכה בסחר הבינלאומי שלה. בריטניה ניתקה סחר זה ואף כפתה על מלחים אמריקנים להצטרף לצי המלכותי, למרות מחאות נמרצות. כמו כן תמכה בריטניה בהתקוממות האינדיאנית במערב התיכון, במטרה להקים מדינה אינדיאנית שתחסום את ההתפשטות האמריקנית מערבה. לבסוף, הכריזה ארצות הברית מלחמה על בריטניה ב-1812 והייתה זו הפעם הראשונה בתולדותיה שהיא הכריזה מלחמה באופן רשמי על מדינה כל שהיא. מאחר שהיא לא תלתה תקוות גדולות מדי לניצחון על הצי המלכותי, תקפה ארצות הברית את האימפריה הבריטית על ידי פלישה קרקעית לקנדה הבריטית, מתוך מטרה להשתמש בטריטוריה זו כקלף מיקוח. הפלישה לקנדה הייתה כושלת, אך נערכה במקביל למלחמות כנגד האינדיאנים בחזית המערבית, מלחמת טקומסה ומלחמת קריק (Creek War), שהיו מוצלחות יותר מבחינתם של האמריקנים. לאחר תבוסתו של נפוליאון ב-1814, שלחה בריטניה צבא גדול לניו יורק, פשטה על וושינגטון ותפסה עמדות מפתח על נהר המיסיסיפי בניו אורלינס. הפלישה לניו יורק הפכה לפיאסקו לאחר שרוב הצבא הבריטי נסוג לקנדה. הפולשים לוושינגטון הצליחו להעלות אותה באש ב-25 באוגוסט 1814, אך נבלמו במערכה במפרץ צ'ספיק בקרב בבולטימור שבו נהרג המפקד הבריטי. הפלישה העיקרית ללואיזיאנה נעצרה בקרב בניו אורלינס שהיה למעשה קרב חד צדדי ובו נהרגו שלושת הגנרלים הבריטים הבכירים ביותר ואלפי חיילים. המנצחים הגדולים של הקרב על ניו אורלינס היו מייג'ור גנרל אנדרו ג'קסון שלימים נבחר להיות נשיא ארצות הברית והאמריקנים שהתענגו על הניצחון על אומה חזקה מהם. הסכם השלום היה מוצלח ולאחר מכן לא התחוללה שום מלחמה בין ארצות הברית וקנדה. המפסידים האמיתיים במלחמה זו היו האינדיאנים, שלא זכו לממש את הבטחתם של הבריטים לטריטוריה עצמאית במערב התיכון.

מלחמת ארצות הברית–מקסיקו (1846-1848)

ערך מורחב – מלחמת ארצות הברית–מקסיקו

עם התפשטותה המהירה של האוכלוסייה החקלאית מערבה, המשיכו האמריקנים לשאוף מערבה במסגרת הייעוד הגלוי. בתקופת המהפכה הטקסנית בשנים 1835–1836, הכריזו המתיישבים על עצמאות והביסו את הצבא המקסיקני, אך מקסיקו הייתה נחושה לכבוש מחדש את הטריטוריה ואיימה על מלחמה כנגד ארצות הברית אם תספח את טקסס. ארצות הברית, בהיותה מדינה גדולה וחזקה יותר, אכן סיפחה את טקסס ב-1845 ובשנת 1846 פרצה המלחמה עקב סכסוכי גבולות. במלחמת ארצות הברית–מקסיקו, צבא ארצות הברית תחת פיקודם של הגנרלים זאכרי טיילור, וינפילד סקוט ואחרים, פלשה לשטחים המקסיקנים ולאחר סדרה של ניצחונות וללא הפסדים משמעותיים, כבשה את ניו מקסיקו ואת קליפורניה, הטילה סגר על החופים, פלשה לצפון מקסיקו ולמרכזה והגיעה עד לבירה, מקסיקו סיטי. במסגרת תנאי השלום רכשה ארצות הברית את השטחים שבין ניו מקסיקו לקליפורניה תמורת 10 מיליון דולר.

מלחמת האזרחים (1861-1865)

מתיחויות רבות התקיימו בין המדינות שממוקמות מצפון לקו מייסון-דיקסון לבין אלה שממוקמות מדרומה לו. בעיקר נסב הסכסוך על נושא העבדות ועל יכולותיהן של המדינות להתנגד להחלטותיה של הממשלה הפדרלית. במהלך שנות הארבעים והחמישים של המאה ה-19 העימותים בין שני הצדדים נעשו יותר ויותר אלימים. לאחר בחירתו של אברהם לינקולן ב-1860, שחששם של הדרומיים היה שהוא יפעל לביטול העבדות, הכריזו המדינות הדרומיות על פרישתן מהאיחוד, כשהראשונה מבניהן הייתה דרום קרולינה בסוף שנת 1860. ב-12 באפריל 1861, כוחות הדרום, שנודעו בהמשך כקונפדרציית המדינות של אמריקה או בפשטות "הקונפדרציה", פתחו באש על המבצר בפורט סאמטר שחיל המצב ששמר עליו היה נאמן לאיחוד.

מלחמת האזרחים האמריקנית תפסה את שני הצדדים לא מוכנים. הקונפדרציה קיוותה לנצח במלחמה בסיוען של בריטניה וצרפת או לחלופין על ידי שבירת רוח הלחימה של הצפון. ארצות הברית, שחפצה בניצחון מהיר, התמקדה בכיבושה של בירת הקונפדרציה, ריצ'מונד, וירג'יניה. כוחות הקונפדרציה תחת פיקודו של רוברט לי, הגנו בנחישות על בירתם עד לסוף המלחמה. המלחמה השפיעה על כל היבשת ואף על הזירה הימית. רוב המשאבים וכוח האדם של הדרום נוצלו עד תום, בעוד הצפון שגשג.

מלחמת האזרחים קרויה לעיתים "המלחמה המודרנית הראשונה", לאור גיוסו (והריסתו) של המגזר האזרחי. היא גם התאפיינה בחידושים הטכנולוגים הרבים שכללו שימוש במסילות הברזל, ברשת הטלגרף, ברובים, בלוחמת חפירות ובאוניות מחופות שריון וחמושות בצריחי תותחים.

מלחמות האינדיאנים (1865-1891)

ערך מורחב – מלחמות האינדיאנים

עם סיום מלחמת האזרחים, התפשטות האוכלוסייה, בניית מסילות הברזל והכחדתם של עדרי הביזונים, הגבירו את המתחים הצבאיים במישורים הגדולים. כמה שבטים, בעיקר שבטי הסו והקומאנצ'י סירבו בתוקף להתכנס בשמורות האינדיאנים. תפקידו העיקרי של הצבא היה לוודא שהאינדיאנים נשארים בשמורות ולמנוע מהם להילחם בינם לבין עצמם וכנגד המתיישבים. הפיקוד היה בידיהם של ויליאם שרמן ופיליפ שרידן (Philip Sheridan). הניצחון המשמעותי ביותר של האינדיאנים היה בקרב ליטל ביגהורן ב-1876, כאשר הקולונל ג'ורג' ארמסטרונג קסטר וכמאתיים חיילי רגימנט הפרשים השביעי של צבא ארצות הברית נהרגו בקרב כנגד כוח שכלל אינדיאנים משבטי הלקוטה, השאיין והאראפהו. הקרב המשמעותי האחרון התנהל ב-1891.

מלחמת ארצות הברית–ספרד (1898)

מלחמת ארצות הברית–ספרד הייתה מלחמה שהוכרעה במהירות ועמדה בסימן של ניצחונות מהירים וחזקים של האמריקנים בים וביבשה על ספרד. הצי היה ערוך כהלכה ורשם לעצמו ניצחונות, אף על פי שהפוליטיקאים ניסו (ונכשלו), לפרוס אותו מחדש לטובת ההגנה על ערי החוף המזרחי כנגד איומים אפשריים מהצי הספרדי החלש. צבא ארצות הברית תפקד היטב בקרבות בקובה. עם זאת, הוא היה מאומן יותר ללוחמה מתוך עמדות צבאיות קטנות במערב ופחות ערוך למלחמות מעבר לים. הצבא נסמך על מתנדבים ועל יחידות המיליציה של המדינות, שהתמודדו עם בעיות לוגיסטיות, עם קשיי הדרכה ועם מחסור במזון בשדות הקרב בפלורידה.^[3] ארצות הברית שחררה את קובה ועל פי הסכם השלום של פריז, שסיים את המלחמה, וויתרה ספרד לארצות הברית על מושבותיה בפוארטו ריקו, בגואם ובפיליפינים. הצי האמריקני הקים תחנות העמסת פחם שם ובהוואי (שהצטרפה לארצות הברית מרצונה באותה שנה). כעת היה לצי נוכחות לרוחב האוקיינוס השקט, ובנוסף בבסיס שחכרה מקובה במפרץ גואנטנמו וששימש אחיזת רגל חשובה בגזרת מפרץ מקסיקו ועל נתיבי השייט לתעלת פנמה.

מלחמת ארצות הברית בפיליפינים (1899-1902)

ערך מורחב – מלחמת ארצות הברית בפיליפינים

מלחמת ארצות הברית בפיליפינים שהתקיימה בשנים 1899–1902 הייתה עימות מזוין בין קבוצה של מהפכנים פיליפינים לבין ארצות הברית בעקבות וויתורה של ספרד על הפיליפינים בעקבות תבוסתה בקרב על מנילה ב-1898. הצבא שלח 100,000 חיילים, רובם מקרב המשמר הלאומי, תחת פיקודו של הגנרל אלוול אוטיס (Elwell Stephen Otis). המורדים שהיו מצומצמים בכוחם ובנשקם, הובסו בקרב במרץ 1899, איבדו את בירתם והתפצלו לכנופיות חמושות. ההתקוממות קרסה במרץ 1901, כאשר נלכד המנהיג שלה אמיליו אגינלדו על ידי הגנרל פרדריק פנסטון (Frederick Funston) ובעלי בריתו המקומיים. אבדותיהם של האמריקנים במלחמה מסתכמות ב-1037 הרוגים בקרבות ו-3340 מתים ממחלות. כמו כן נהרגו 20,000 מורדים.

התחדשות

הצי של ארצות הברית חידש את פניו בשנות השמונים של המאה ה-19 ובשנות התשעים כבר אימץ את תאוריית העוצמה הימית של אלפרד תייר מהן, כפי שעשו ציים רבים בעולם. ספינות המפרשים הישנות הוחלפו בספינות מלחמה חדישות מפלדה, והביאו את הצי לעמוד בשורה אחת עם הציים של בריטניה ושל גרמניה. ב-1907 רוב ספינות המלחמה של הצי, יחד עם כמה ספינות תמיכה, הרכיבו את הצי הלבן הגדול, שהקיף את העולם ב-14 חודשי הפלגה. בהנחייתו של הנשיא תאודור רוזוולט קיבל הצי את המשימה להפגין את יכולתו להרחיב את פעולתו בזירה העולמית. אליהוא רוט שהיה מזכיר ההגנה בין השנים 1899–1904, הוביל את ההתחדשות של הצבא. מטרתו הייתה ליצור את תפקידו של ראש מטה הצבא על פי הדגם האירופאי והוא הצליח בהרחבתה של האקדמיה הצבאית הלאומית של ארצות הברית בווסט פוינט, בהקמתו של הקולג' הצבאי (United States Army War College) וביסודו של המטה הכללי. רוט שינה את נוהלי הקידום וארגן את בסיסי ההדרכה לכוחות המיוחדים. הוא גם הגה את הרעיון של תחלופה של קצינים בין יחידות המטה ליחידות השדה. רוט היה מודאג מתפקידו של הצבא בשליטה על הטריטוריות החדשות שנכבשו ב-1898, שקד על תהליך מסירת קובה לקובנים וכתב את אמנת הממשלה עבור הפיליפינים.

אדמירל משנה ברדלי פיסק (Bradley Allen Fiske) היה חלוץ התותחנות הימית, הודות לחידושיו בתחום בקרת האש בשנים 1890–1910. מיד עם הופעת התעופה הצבאית, הוא הבין את חשיבותה ויזם את פיתוחם של מטוסי הטורפדו. פיסק, בתפקידו כעוזר לענייני מבצעים של תת-מזכיר הצי, פרנקלין דלאנו רוזוולט, הציע שיבוצע ארגון מחדש מקצה לקצה של הצי כדי להפוך אותו לאמצעי חשוב בתקופת מלחמה. פיסק שאף לריכוז הסמכות בידיו של ראש מטה הצי ושל מטה מומחים שידאג לפיתוח אסטרטגיות חדשות, יפקח על בנייתו של צי גדול יותר, יתאם את תוכניות המלחמה כולל בניין הכוח, יתכנן תרחישי גיוס, ויבטיח שברשות הצי האמריקני יהיה הציוד הטוב ביותר שבנמצא. בסופו של דבר, הצי אימץ את הרפורמות הללו וב-1915 החל בתהליך של ארגון מחדש לקראת האפשרות של מעורבות אמריקנית במלחמת העולם שהייתה אז כבר בעיצומה.

מלחמות הבננה (1898-1935)

"מלחמות הבננה" היו השם הלא רשמי של פעולות התערבות קטנות ממדים של ארצות הברית באמריקה הלטינית בין השנים 1898 ל-1934. פעולות אלה כללו נוכחות צבאית בקובה, בפנמה (כולל אזור תעלת פנמה) (1915-1935), ברפובליקה הדומיניקנית (1916-1924) ובניקרגואה (1912-1925 ו-1926–1933). חיל הנחתים של ארצות הברית החל להתמחות בשהייה ארוכת טווח במדינות אלה, בעיקר לצורך שמירה על הכנסות מגביית מכסים שהיו הסיבה לפרוץ מלחמות אזרחים במדינות אלה.

מרד מורו (1899-1913)

מרד מורו (Moro Rebellion) היה התקוממות חמושה של שבטי מוסלמים בדרום הפיליפינים בין השנים 1899–1913. הרגיעה שהושגה לא הייתה מעולם שלמה, מאחר שמרידות נגד הממשלה המשיכו וממשיכות לתוך המאה ה-21, כאשר יועצים אמריקנים מסייעים לכוחות הצבאיים של ממשלת הפיליפינים.^[4]

מקסיקו (1910-1919)

ערך מורחב – המהפכה המקסיקנית

המהפכה המקסיקנית הייתה למעשה מלחמת אזרחים עם מאות אלפי הרוגים וכמות גדולה של פליטים שנסו מאזורי הקרבות. עשרות אלפים מהם ברחו לארצות הברית והנשיא וודרו וילסון שיגר כוחות אמריקנים לכבוש את העיר וראקרוס (Veracruz) למשך שישה חודשים בשנת 1914. צעד זה נועד להראות שארצות הברית מתעניינת במלחמה ושהיא לא תסבול פגיעות באזרחים אמריקנים, במיוחד במקרה של פרשת טמפיקו (Tampico Affair) שבה נעצרו מלחים אמריקנים על ידי חיילים מצבאו של הנשיא המקסיקני ויקטוריאנו אוארטה. בראשית שנת 1916 הורה הגנרל פנצ'ו וייה ל-500 חיילים לבצע פשיטה רצחנית על העיר קולומבוס שבניו מקסיקו, כשמטרתם הייתה שוד בנקים לצורך מימון צבאם.^[5] באותן שנים כבר התנהלה באירופה מלחמת העולם הראשונה, אך ארצות הברית עדיין לא הצטרפה אליה. השירות החשאי הגרמני עודד את וייה לבצע את התקפותיו כדי שארצות הברית תהיה מעורבת בנעשה במקסיקו ואז תוסח דעתה מהנעשה במלחמה באירופה ואף יהיה צורך לשלוח כוחות סיוע מאירופה כדי לסייע לארצות הברית במלחמה במקסיקו. וילסון הורה למשמר הלאומי ולצבא ארצות הברית לצאת למסע עונשין תחת פיקודו של גנרל ג'ון פרשינג. עם תחילתה של הפלישה האמריקנית נס וייה לתוככי מקסיקו ובכך עורר את הלאומיות המקסיקנית. בראשית 1917 הסתיים מסע המלחמה האמריקני בכישלון.^[6]

מלחמת העולם הראשונה (1917-1918)

ערך מורחב – ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה

ארצות הברית שאפה מלכתחילה להישאר נייטרלית כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914. עם זאת היא עמדה על זכותה כמדינה נייטרלית לחסינות מפני התקפות הצוללות הגרמניות, אף על פי שספינותיה הובילו מזון וחומרי גלם לבריטניה. ב-1917 חידשו הגרמנים את מתקפת הצוללות, ביודעם שהיא תוביל להצטרפותה של ארצות הברית למלחמה. כאשר הכריזה ארצות הברית מלחמה על גרמניה, הצבא האמריקני היה עדיין קטן בהשוואה לצבאותיהן של מדינות ההסכמה והגיוס היה אמור לארוך שנה. בינתיים המשיכה ארצות הברית לספק ציוד וכסף לבריטניה ולצרפת והחלה ליזום את טיוטת חוזה השלום.^[7] התגייסות התעשייה ארכה יותר זמן מהמצופה, וכך הכוחות הצבאיים נשלחו לאירופה ללא הציוד הכבד ונסמכו על אספקת ציוד צבאי של בריטניה וצרפת.

בקיץ 1918 היו כבר מיליון חיילים אמריקנים, או כפי שכונו "נערי הבצק" או "נערי הבוץ" (doughboys, כינוי שמקורו עוד בימי מלחמת ארצות הברית–מקסיקו), בחיל המשלוח האמריקאי בפיקודו של ג'ון פרשינג ומדי שבוע המשיכו להגיע 25,000 חיילים נוספים. כישלונה של גרמניה במתקפת האביב התיש את חייליה והם לא היו מסוגלים יותר לשגר מתקפה נוספת. מרידה של הצי הגרמני הקיסרי ושל העורף הגרמני הובילו לכינונה של ממשלה חדשה בגרמניה שחתמה על הסכם כניעה ללא תנאי. שביתת הנשק שסיימה את המלחמה בחזית המערבית, נכנסה לתוקפה ב-11 בנובמבר 1918.

המהפכה הרוסית (1918-1919)

"משלחת דב הקוטב" (Polar Bear Expedition) כפי שנקראו כוחות צבא ארצות הברית שנשלחו לרוסיה במהלך המהפכה הרוסית, לקחה חלק בבלימתם של הבולשביקים בארכנגלסק, רוסיה, בשנים 1918 ו-1919.

שנות העשרים – פירוק החימוש הימי

ערך מורחב – הוועידה הימית בוושינגטון

בין החודשים נובמבר 1921 עד פברואר 1922 התקיימה בוושינגטון, ועידה בנושא מאזן הכוחות הימיים בהשתתפות נציגים מארצות הברית, בריטניה, צרפת, יפן ומדינות נוספות. מזכיר המדינה צ'ארלס אוונס יוז, שעמד בראש המשלחת האמריקנית הגיש לוועידה את ההצעה הבסיסית לפיה יצמצמו המדינות את גודלי הציים שלהם ואת היקף חימושם על פי נוסחה מוסכמת. ההסכמים שנחתמו בוועידה אפשרו למעצמות הגדולות להקטין את הציים שלהם ולהימנע מעימותים בזירת האוקיינוס השקט. ההסכמים נשארו בתוקף כעשר שנים, אך לא חודשו פעם נוספת כאשר עלתה המתיחות הבינלאומית בגזרה.

שנות השלושים – הסכמי הנייטרליות

בעקבות המחיר הגבוה שגבתה מלחמת העולם הראשונה מארצות הברית, נעשתה הבדלנות יותר ויותר פופולרית. הקונגרס סירב לאשר את חברותה של ארצות הברית בחבר הלאומים וכתוצאה מהמתיחות הגוברת באירופה ובאסיה, נחתמו בהדרגה הסכמי הנייטרליות המגבילים, שמטרתם הייתה למנוע מארצות הברית לתמוך באי אלו מהצדדים במלחמה שתפרוץ. הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט שאף לתמוך בבריטניה, אך בשנת 1940 חתם על חוק השאל-החכר שאפשר לו לספק לבריטניה מזון וציוד לצרכים צבאיים כראות עיניו.

רוזוולט גילה העדפה לצי (הוא היה תת-מזכיר הצי בתקופת מלחמת העולם הראשונה) והשתמש בפרויקטים של עבודות יזומות במסגרת הניו דיל כדי לסייע למספנות הצי לבנות ספינות מלחמה. לדוגמה, ב-1933 הוא אישר הקצאתם של 238 מיליון דולר מתקציב העבודות היזומות לבנייתן של 32 ספינות חדשות. לעומת זאת, חיל האוויר קיבל במסגרת זאת תקציב של 11 מיליון דולר בלבד, שבקושי אפשרו החלפת ציוד וללא רכישת תוספות ציוד.

מלחמת העולם השנייה (1941-1945)

ערך מורחב – ארצות הברית במלחמת העולם השנייה

החל משנת 1940 (שנה וחצי לפני המתקפה על פרל הארבור), הוחל בתהליך גיוס בארצות הברית, עם עדיפות לגיוס לחיל האוויר. מעורבותה של ארצות הברית במלחמה בשנים 1940–1941 הייתה מוגבלת לאספקת חומרי גלם וכספים לבריטניה, לברית המועצות ולסין. ארצות הברית הצטרפה רשמית למלחמת העולם השנייה ב-8 בדצמבר 1941 בעקבות המתקפה על פרל הארבור בהוואי. כוחות הצי הקיסרי היפני כבשו עד מהרה את השטחים האמריקנים, ההולנדים והבריטים באוקיינוס השקט ובדרום-מזרח אסיה, להוציא את אוסטרליה שיחד עם הוואי הפכה לבסיס קדמי חשוב של האמריקנים במהלך המלחמה.

אובדנם של שמונה ספינות מלחמה ושל 2000 מלחים ואנשי אוויר בפרל הארבור, אילץ את ארצות הברית להסתמך על נושאות המטוסים שנותרו לה, שהשיגו ניצחון חשוב על היפנים בקרב מידווי, שישה חודשים לאחר הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה והביסו בהצלחה את צי הצוללות שלה. הצי וחיל הנחתים המשיכו מגמה זו במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט בשנים 1943–1945, והגיעו לקרבת יפן בקרב אוקינאווה. במהלך השנים 1942 ו-1943 שיגרה ארצות הברית מיליוני חיילים ואלפי ספינות ומטוסים לבריטניה, הובילה את ההפצצות האסטרטגיות על גרמניה ועל הארצות הכבושות והובילה את בעלות הברית במערכות לשחרור צפון אפריקה בנובמבר 1942, בשחרור סיציליה ואיטליה ב-1943, בצרפת ב-1944 ובפלישה לגרמניה ב-1945, וזאת במקביל להתקדמותה של ברית המועצות בחזית המזרחית. כל אלה הובילו לכניעתה של גרמניה במאי 1945. במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט נחלו האמריקנים הצלחות גדולות יותר במהלך שנת 1944, אך הקרבות העקובים מדם באיוו ג'ימה ובאוקינאווה, הובילו את ארצות הברית לחפש דרך מהירה וללא אבדות רבות בנפש להכניע את יפן ולסיים את המלחמה. הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי, שהכתה בהלם את ההנהגה היפנית, בשילוב עם הפלישה הסובייטית למנצ'וריה, גרמה לכניעתה של יפן באוגוסט 1945 ולסיום המלחמה.

יכולתה של ארצות הברית לגייס את כוחותיה במהירות, הפכה אותה לבסוף למעצמה החזקה ביותר בכל חזיתות המלחמה (למעט בחזית הרוסית) ועצמתה התעשייתית של הכלכלה האמריקנית היוותה גורם מכריע בהתגייסות ובהצטיידות של בעלות הברית. ארצות הברית הפיקה לקחים אסטרטגיים וטקטיים, כמו חשיבותה של העליונות האווירית ותפקידן המכריע של נושאות המטוסים במערכות הימיות, ולקחים אלה ליוו את חשיבתה הצבאית במשך עשרות שנים עד לתחילת המאה ה-21.

למלחמת העולם השנייה יש מקום מרכזי בנפשה של האומה האמריקנית כניצחון הצבאי הגדול בתולדותיה. מעל 16 מיליון חיילים אמריקנים השתתפו במלחמה (כ-11% מהאוכלוסייה) ומעל 400,000 נהרגו במהלכה. ארצות הברית הפכה לאחת משתי מעצמות העל, יחד עם ברית המועצות, שלא כמו זו האחרונה, פגעי המלחמה לא הגיעו לשטחה של ארצות הברית עצמה. במהלך המלחמה ולאחריה מיסדו בהדרגה ארצות הברית ובריטניה שותפות צבאית ומודיעינית שמשתקפת בקיומם של בסיסים אמריקנים בבריטניה, בשיתוף מידע מודיעיני, שיתוף בטכנולוגיות צבאיות, כמו טכנולוגיה גרעינית ובשיתוף ברכש צבאי.

תקופת המלחמה הקרה (1945-1991)

ערך מורחב – המלחמה הקרה

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה צמחה ארצות הברית כמעצמת-על פנים אל פנים מול ברית המועצות במה שמכונה המלחמה הקרה. בתקופה זו שארכה כארבעים שנה, סיפקה ארצות הברית סיוע צבאי וגם הייתה מעורבת באופן ישיר במלחמות פרוקסי כנגד ברית המועצות וגרורותיה. היה זה העיקרון המנחה שמאחורי ניהולן של מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם. מה שמנע את העימות הצבאי הישיר בין שתי המעצמות היה ארסנל הנשק הגרעיני של שתיהן שההימנעות משימוש בו היה גורם להשמדה הדדית מובטחת ומאזן אימה זה גרם לכך שהעימותים ביניהן לא הגיעו למלחמה ישירה אלא התבטאו במלחמות בין מדינות שהן פרסו עליהן את חסותן. כמו כן גברה בתקופת המלחמה הקרה מעורבות ארצות הברית בשינויי משטר באמריקה הלטינית.

חוק הביטחון הלאומי של 1947 (National Security Act of 1947) נועד להתאים את המבנה הצבאי של הכוחות המזוינים של ארצות הברית לתפקידה החדש כמעצמת-על. החוק שילב ואיחד את מחלקת הצי עם מחלקת המלחמה ויחד נוצרה מחלקת ההגנה של ארצות הברית. החוק גם יצר את המועצה לביטחון לאומי, את סוכנות הביון המרכזית (CIA) ואת חיל האוויר כזרוע עצמאית, שעד אז היה כפוף לצבא.

מלחמת קוריאה

ערך מורחב – מלחמת קוריאה

מלחמת קוריאה הייתה עימות צבאי בין ארצות הברית ובעלות בריתה מהאו"ם לבין המדינות הקומוניסטיות שתחת השפעתה של ברית המועצות (אף היא חברה באו"ם) ושל הרפובליקה העממית של סין (שהצטרפה לאו"ם מאוחר יותר). הצדדים הלוחמים העיקריים במלחמה זו היו קוריאה הדרומית וקוריאה הצפונית. בעלות בריתה העיקריות של קוריאה הדרומית היו ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, בריטניה ומדינות רבות נוספות ששלחו למערכה את כוחותיהן בחסות האו"ם. בעלות בריתה של צפון קוריאה היו הרפובליקה העממית של סין, ששלחה כוחות וברית המועצות שסיפקה יועצים צבאיים וטייסים, בנוסף לכלי נשק הן לסינים והן לצפון קוריאנים.

ארצות הברית ובעלות בריתה החלו את המלחמה ברגל שמאל. כוחותיה של קוריאה הצפונית תקפו בחוזקה בקיץ 1950 וכמעט שדחקו את הכוחות המצומצמים של ארצות הברית ושל קוריאה הדרומית לים. בשלב זה התערב ארגון האו"ם ומינה את דאגלס מקארתור כמפקד כוחות האו"ם שהתפרסו בהגנה היקפית מסביב לפוסן בניסיון להרוויח זמן עד להגעת תגבורת. מקארתור, בצעד מסוכן אך נועז, הורה על פלישה אמפיבית מעבר לקו החזית באינצ'ון, בנתקו את הכוחות הצפון קוריאנים וניתב אותם מעבר לקו רוחב 38 צפון לתוך שטחה של צפון קוריאה. בעוד כוחות האו"ם ממשיכים להתקדם לכיוון נהר יאלו שעל גבולה של צפון קוריאה עם סין, חצו הסינים את הנהר באוקטובר ושיגרו סדרה של מתקפות פתע שגרמו לכוחות האו"ם לסגת מעבר לקו הרוחב 38. מלכתחילה שאף הנשיא הארי טרומן למפנה אסטרטגי שיאחד את קוריאה ולאחר הצלחתם של הסינים הוא התפשר על האסטרטגיה של תורת הבלימה שתפצל את חצי האי.^[8] מקארתור שחלק עליו, פוטר מתפקידו. שיחות השלום התמשכו שנתיים עד שהנשיא דווייט אייזנהאואר איים על סין בנשק גרעיני. שביתת נשק הושגה עד מהרה ושתי הקוריאות נותרו מפוצלות משני צדדיו של קו הרוחב 38. גם כיום דרום וצפון קוריאה נמצאות באופן רשמי במצב מלחמה ומעולם לא חתמו על הסכם שלום. הכוחות האמריקנים נשארו עד היום בקוריאה הדרומית כחלק ממדיניות החוץ של ארצות הברית.

משבר לבנון (1958)

ערך מורחב – מלחמת האזרחים הראשונה בלבנון

במלחמת האזרחים הראשונה בלבנון בשנת 1958 נשלחו כמה מאות חיילי חיל הנחתים של ארצות הברית כדי לחזק את ממשלת לבנון הפרו-מערבית ושהו שם בין ה-15 ביולי עד ה-25 באוקטובר 1958.

ההתערבות ברפובליקה הדומיניקנית (1965-1966)

ב-28 באפריל 1965 400 חיילים נחתים אמריקנים נחתו בסנטו דומינגו כדי לפנות את השגרירות האמריקנית ואזרחי מדינות נוספות ברפובליקה הדומיניקנית, לאחר שכוחות הצבא של המדינה ניסו לבצע ניסיון הפיכה כנגד החונטה האזרחית השלטת. באמצע מאי מנה הכוח האמריקני ברפובליקה מספר שיא של 23,850 איש, חיילי הצבא האמריקני, נחתים ואנשי חיל האוויר. בנוסף, 38 ספינות של הצי התמקמו לאורך החופים. הם פינו כמעט 6500 גברים נשים וילדים אזרחי 46 מדינות וחילקו יותר מ-8 מיליון טונות של מזון.

מלחמת וייטנאם (1964-1975)

ערך מורחב – מלחמת וייטנאם

מלחמת וייטנאם התנהלה למעשה בין השנים 1959 עד 1975 בשטחה של דרום וייטנאם ושל שכנותיה קמבודיה ולאוס. כמו כן בוצעו הפצצות אסטרטגיות בשטחה של צפון וייטנאם. יועצים צבאיים אמריקנים הגיעו כבר בסוף שנות החמישים לדרום וייטנאם כדי לסייע לצבא המקומי להתמודד עם מורדים קומוניסטים שהיו ידועים כוייטקונג. המעורבות הצבאית המשמעותית ארצות הברית החלה ב-1964, לאחר שהקונגרס, במה שנקרא החלטת מפרץ טונקין, אישר לנשיא לינדון ג'ונסון להשתמש בכוח באירוע מפרץ טונקין. הלחימה התנהלה כאשר מצד אחד ניצבו ארצות הברית ודרום וייטנאם, מתוגברות בכוחות מקוריאה הדרומית, תאילנד, אוסטרליה, ניו זילנד והפיליפינים. מנגד ניצב צבא צפון וייטנאם שלצידו נלחמו לוחמי הגרילה של "החזית הלאומית לשחרור דרום וייטנאם" (NLF), שכונו על ידי האמריקנים "וייטקונג" ( Viet Cong, שמשמעותו בווייטנאמית, "קומוניסטים וייטנאמים"). אלה קיבלו סיוע מברית המועצות ומסין ובכך הפכה מלחמת וייטנאם למלחמת פרוקסי.

במשך השנים בהן הייתה ארצות הברית מעורבת במלחמת וייטנאם היא נקטה באסטרטגיות שונות. מבצעי ההפצצה של חיל האוויר נשלטו באופן הדוק על ידי הבית הלבן מסיבות פוליטיות ועד לשנת 1972 הוא נמנע מלהפציץ את ערי הצפון כמו האנוי והאיפונג (Haiphong) והתרכז בהפצצת נתיבי האספקה בג'ונגלים, בייחוד "נתיב הו צ'י מין". מפקד הצבא השנוי ביותר במחלוקת היה הגנרל ויליאם וסטמורלנד שהאסטרטגיה שלו הייתה שאיפה מתמדת להביס את כוחות האויב, למרות מחיר הדמים הגבוה שעורר התנגדות בדעת הקהל האמריקנית.

ארצות הברית התייחסה למלחמה כחלק מתורת הבלימה שלה כנגד הקומוניזם בדרום-מזרח אסיה, אך הכוחות האמריקנים היו מתוסכלים מחוסר היכולת שלהם להעסיק את האויב בקרבות מכריעים, השחיתות, היכולת הקרבית הנמוכה של צבא דרום וייטנאם ומהמחאה הגוברת מבית. מתקפת הטט ב-1968, למרות הצלחתם של האמריקנים לבלום אותה ועל אף שהווייטקונג אבדו בה מחצית מלוחמיהם, הייתה נקודת מפנה מבחינה פסיכולוגית במהלך המלחמה. כאשר הנשיא ריצ'רד ניקסון התנגד לתורת הבלימה והיה מעוניין יותר בהשגת דטאנט עם ברית המועצות ועם סין, הפכה המדיניות האמריקנית למדיניות של "וייטנאמיזציה", אספקה של כמות גדולה של כלי נשק לצבא דרום וייטנאם שתאפשר להם להילחם את מלחמתם בכוחות עצמם. ב-1973, כאשר מניין ההרוגים האמריקנים הגיע ליותר מ-57,000 איש ומספר הרבה יותר גבוה של פצועים, נסוגו הכוחות האמריקנים, כשלא היה ברור איזה צד במלחמה יכול לזקוף לזכותו את הניצחון וב-1975 נכבשה דרום וייטנאם סופית על ידי שכנתה הקומוניסטית מצפון ושתי המדינות אוחדו.^[9]

הזיכרונות והלקחים ממלחמת וייטנאם הם עדיין מרכיב חשוב בפוליטיקה האמריקנית. יש הטוענים שהמלחמה הייתה חלק הכרחי בתורת הבלימה שאפשרה לאויב לבחור את המקום ואת הזמן ללחימה. אחרים טוענים שארצות הברית השיגה מטרות אסטרטגיות חשובות כשהקומוניסטים הובסו באינדונזיה וב-1972 הן מוסקבה והן בייג'ינג התחרו על התמיכה האמריקנית על חשבון בעלי בריתם בהאנוי. המבקרים רואים את "הבוץ הווייטנאמי" כרצף בלתי סופי של אובדן חיי אדם וכספים בעימות שלא היה לו דבר עם האינטרסים האמריקנים. בשנים שחלפו מאז המלחמה, החשש מכניסה ל"בוץ" נוסף הכתיב את מדיניות החוץ והביטחון האמריקנית. גיוס החובה נעשה בלתי פופולרי לחלוטין ובשנת 1973 ביטל אותו הנשיא ניקסון, כשאילץ את הכוחות המזוינים (בעיקר את הצבא), להסתמך על מתנדבים בלבד. מכאן עלתה השאלה כיצד הצבא המקצועי מהווה ראי לחברה האמריקנית בכללותה ולערכיה. בדרך כלל ראו החיילים את שירותם כמייצג את הערכים הגבוהים והטובים ביותר של אמריקה.

גרנדה (1983)

ערך מורחב – מבצע זעם דחוף

באוקטובר 1983, מאבק אלים איים על חייהם של אמריקנים במדינת האי הקטנה בקריביים של גרנדה. המדינות השכנות ביקשו מארצות הברית להתערב. הפלישה תוכננה בחופזה והכוחות שהשתתפו בה כללו צנחנים, נחתים, רינג'רים וכוחות מיוחדים במבצע זעם דחוף. מעל אלף חיילים אמריקנים כבשו את האי במהירות ושבו מאות חיילים ואזרחים, בעיקר קובנים.

ביירות (1983)

עם נסיגת ישראל מביירות לאחר מלחמת לבנון הראשונה, באוגוסט 1982, נחתו בביירות כוחות נחתים אמריקנים יחד עם כוחות איטלקים וצרפתים כדי לשמש ככוח שמירת שלום. ב-1983 התחדשה הלחימה בלבנון בין כוחות פלסטינים לבין פלגים לבנונים. ב-23 באוקטובר 1983 דהר מחבל מתאבד עם משאית עמוסה ב-6 טונות חומר נפץ והתנגש בגדר מגורי הנחתים בביירות. בפיצוץ נהרגו 241 נחתים. כמה שניות מאוחר יותר אירע פיצוץ שני במגורי הכוח הצרפתי שבו נהרגו 58 איש. כתגובה לפיצוצים הפציץ הצי האמריקני עמדות של מיליציה בתוך לבנון. למרות התנגדותו של הנשיא רונלד רייגן, לחץ ציבורי בארצות הברית אילץ את הנחתים לסגת מביירות בפברואר 1984.^[10]

לוב (1986)

ערך מורחב – מבצע קניון אל דוראדו

מבצע קניון אל דוראדו היה מבצע משולב של חיל האוויר, הצי והנחתים של ארצות הברית שבו הופגזה לוב מן האוויר ב-15 באפריל 1986. ההתקפות בוצעו כתגובה לפיצוץ במועדון בברלין ב-4 באפריל שבו נהרגו ונפצעו חיילים אמריקנים. בהפגזות בלוב נהרגו 45 קצינים לובים ו-15 אזרחים.

פנמה (1989)

ערך מורחב – הפלישה האמריקאית לפנמה

ב-20 בדצמבר 1989 החלה הפלישה האמריקאית לפנמה. בעיקרה היא יצאה מבסיסי ארצות הברית באזור תעלת פנמה ומטרתה הייתה ללכוד את שליט פנמה שעסק בסחר סמים, מנואל נורייגה. הכוחות האמריקנים הביסו במהירות את כוחות צבא פנמה וב-3 בינואר 1990 נלכד נורייגה, נכלא בארצות הברית והוקמה בפנמה ממשלה חדשה.

לאחר המלחמה הקרה (1991-2001)

מלחמת המפרץ (1991)

ערך מורחב – מלחמת המפרץ

מלחמת המפרץ הייתה עימות בין עיראק לבין קואליציה של 34 מדינות בהנהגת ארצות הברית. האירועים שהובילו למלחמה החלו עם פלישתה של עיראק לכווית באוגוסט 1990 שגרמו להטלת עיצומים על עיראק על ידי האו"ם. הקואליציה החלה בלחימה בינואר 1991 שכתוצאה ממנה הושג ניצחון החלטי על עיראק וכוחותיה נסוגו מכווית עם מספר קטן של הרוגים לכוחות הקואליציה. למרות מחיר הדמים הנמוך, מעל 180,000 לוחמים אמריקנים יוגדרו בהמשך כנכים לצמיתות ויאובחנו כלוקים ב"סינדרום מלחמת המפרץ".^[11] הקרבות העיקריים היו קרבות אוויר וקרקע שהתנהלו בעיראק, בכווית ובאזורי הגבול של ערב הסעודית. קרבות הקרקע לא חרגו בהרבה ממרחב הגבול של עיראק-סעודיה-כווית, אף על פי שכוחות הקואליציה הפציצו ערים ומטרות אסטרטגיות ברחבי עיראק והעיראקים שיגרו טילים לעבר ערים בישראל ובערב הסעודית.

לפני תחילת המלחמה העריכו הרבה פרשנים כי ארצות הברית ובעלות בריתה לא יוכלו לנצח במלחמה בלי לספוג כמות ניכרת של אבדות (לפחות בצורה ניכרת יותר מאשר כל עימות בו ארצות הברית הייתה מעורבת מאז מלחמת וייטנאם) ושקרבות השריון באזורי המדבר הקשים ידמו לאלה שנערכו בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. לאחר כמעט 50 שנות מלחמות פרוקסי ולאחר חששות תמידיים ממלחמה בין כוחות נאט"ו לבין כוחות ברית ורשה על אדמת אירופה, היו כאלה שסברו שמלחמת המפרץ תספק סוף סוף את התשובה איזו חשיבה צבאית תשלוט בכיפה. הכוחות העיראקים חושלו בקרבות במשך 8 שנות מלחמת איראן–עיראק והם היו מצוידים היטב עם טנקים ומטוסים סובייטים מהדגמים החדישים ביותר, אך הנשק האנטי-אווירי שלהם היה מוגבל. לשם ההשוואה, לאמריקנים לא הייתה התנסות קרבית רחבת היקף מאז פינתה את וייטנאם 18 שנים קודם לכן ושינויים משמעותיים שהתרחשו מאז בתורת הלחימה, בציוד ובטכנולוגיה של הכוחות האמריקנים, לא נוסו עדיין תחת אש.

עם זאת, הלחימה הייתה כמעט כולה חד צדדית מראשיתה. הסיבות לכך מהוות נושא למחקר מתמשך של אסטרטגים וחוקרים צבאיים. קיימת הסכמה כללית שעליונות הטכנולוגיה האמריקנית הייתה גורם מכריע, אך המהירות והיקף הקריסה העיראקית מיוחסות גם לקיומה של מנהיגות אסטרטגית וטקטית ברמה נמוכה ולמורל נמוך בקרב הכוחות העיראקים, שנבעו ממנהיגות כושלת לאורך השנים. לאחר שהחלו בהתקפות הרסניות על מערך ההגנה האווירית ועל מתקני פיקוד ושליטה עיראקים ב-17 בינואר 1991, כוחות הקואליציה השיגו עד מהרה עליונות אווירית. חיל האוויר העיראקי הושמד תוך כמה ימים, להוציא כמה מטוסים שנמלטו לאיראן ונשארו שם עד לסוף המלחמה. היתרונות הטכנולוגיים של ארצות הברית, כמו המפציץ החמקן ואמצעי ראיית הלילה, הפכו עד מהרה את המלחמה באוויר ל"ציד ברווזים". חתימת החום של כל טנק שהניע את מנועיו הפכה אותו למטרה קלה. מכשירי המכ"ם של מערכת ההגנה האווירית הושמדו במהירות הודות לטילים מונחי חתימת מכ"ם ששוגרו ממטוסי ויילד ויזל. סרטוני וידאו, שצולמו ממצלמותיהן של הטילים שנורו לעבר מטרות קטנות ממדים, הוקרנו ברשתות הטלוויזיה וחשפו בפני כל העולם סוג חדש של מלחמה, שניתן היה להשוות אותה למשחקי מחשב. במשך 6 שבועות של כתישה חסרת רחמים על ידי מטוסים ומסוקים, הצבא העיראקי כמעט והוכה כולו אך לא נסוג, על פי הוראתו של נשיא עיראק סדאם חוסיין וכאשר החלה הפעולה הקרקעית ב-24 בפברואר, נכנעו כוחות עיראקים רבים במהירות בפני כוחות קטנים מהם. ברגע מסוים ניסו כוחות עיראקים להיכנע בפני צוות טלוויזיה שהתלווה לכוחות הקואליציה.

לאחר 100 שעות של לחימה קרקעית, וכשכל שטחה של כווית וחלק גדול מדרום עיראק היו תחת שליטת כוחות הקואליציה, הורה נשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש, על הפסקת אש והחל משא ומתן שבסופו הוסכם על הפסקת מעשי האיבה. צעד זה אכזב כמה פוליטיקאים אמריקנים, שהאמינו שבוש יכול היה להמשיך עד לבגדאד ולהפיל את משטרו של סדאם חוסיין. יש המטילים ספקות ביכולתם של כוחות הקואליציה להשלים משימה כזאת. אך עדיין, ההשלכות הפוליטיות של הפלת המשטר היו עלולות להרחיב את היקף העימות בצורה משמעותית, וחברות רבות בקואליציה סירבו להשתתף במהלך כזה, בהאמינם כי כך ייווצרו ואקום שלטוני וחוסר יציבות באזור.

לאחר מלחמת המפרץ, כדי להגן על מיעוטים אתניים, ארצות הברית, בריטניה וצרפת הכריזו על צפון ודרום עיראק כאזורים אסורים לטיסה ותקפותה של הכרזה זו נבדקה מעת לעת על ידי העיראקים. האזורים האסורים בטיסה היו בתוקף עד לפלישה לעיראק בשנת 2003, על אף שצרפת פרשה מהכוח שסייר באזורים אלה ב-1996, בציינה שהמבצע לוקה בחוסר הומניטריות.

סומליה (1992-1993)

ערך מורחב – מבצע השבת התקווה

כוחות אמריקנים השתתפו בכוח שמירת השלום של האו"ם בסומליה שהחל את משימתו ב-1992. בשנת 1993 כבר היו הכוחות מתוגברים בסיירים ובכוחות מיוחדים במטרה ללכוד את מוחמד פארח איידיד (Mohamed Farrah Hassan Aidid), שכוחותיו טבחו בכוחות שמירת שלום שהגיעו מפקיסטן. במהלך הפשיטה במרכז הבירה מוגדישו, נלכדו כוחות אמריקנים למשך הלילה עקב התקוממות כללית בקרב מוגדישו.19 חיילים אמריקנים נהרגו וצוות טלוויזיה אמריקני צילם תמונות של גרירת גופתו של חייל אמריקני ברחובות על ידי המון זועם. כוחות הגרילה הסומלים ספגו מחיר דמים של 1000–5000 הרוגים במהלך כל העימות. עקב התנגדות ציבורית נרחבת, הכוחות האמריקנים התפנו במהירות בהוראתו של הנשיא ביל קלינטון. המקרה השפיע עמוקות על החשיבה האמריקנית על משימות שמירת שלום ועל מעורבות צבאית. הספר "בלאק הוק דאון" (Black Hawk Down) נכתב על אירועי קרב מוגדישו והיה הבסיס לסרט באותו שם.

האיטי (1994-1995)

"מבצע תמיכת הדמוקרטיה" (Operation Uphold Democracy) שהתנהל מספטמבר 1994 ועד מרץ 1995, היה התערבות שמטרתה הייתה להשיב לתפקידו את הנשיא הנבחר ז'אן-ברטראן אריסטיד שעל פי הדיווחים הוא נהרג במהלך פיצוץ ארמון הנשיאות. המבצע התקיים על פי החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 940.

יוגוסלביה (שנות התשעים)

ערך מורחב – מלחמות יוגוסלביה

במהלך המלחמה ביוגוסלביה בראשית שנות התשעים, פעלה ארצות הברית בבוסניה והרצגובינה כחלק מהכוח הרב לאומי של נאט"ו (IFOR). ארצות הברית הייתה אחת מחברות נאט"ו שהפציצו את יוגוסלביה בין ה-24 במרץ ועד ה-9 ביוני 1999 במהלך מלחמת קוסובו ובהמשך השתתפה בכוח קוסובו (KFOR).

המלחמה בטרור (2001 עד היום)

ערך מורחב – המלחמה העולמית בטרור

המלחמה העולמית בטרור היא מאמץ עולמי של ממשלותיהן של כמה מדינות (בעיקר ארצות הברית ובעלות בריתה), לנטרל את ארגוני הטרור הבינלאומיים (בעיקר הארגונים האסלאמיים הקיצוניים ובראשם אל-קאעידה) ולהבטיח שהמדינות שנחשבות על ידי ארצות הברית ובעלות בריתה כ"מדינות תומכות טרור", לא יתמכו יותר בארגוני טרור. המאמץ החל בעיקר כתגובה לפיגועי 11 בספטמבר 2001 על ארצות הברית.

אפגניסטן (2001 עד 2021)

ערך מורחב – מלחמת אפגניסטן

הפלישה לאפגניסטן ("מבצע חירות מתמשכת" – " Operation Enduring Freedom"), שמטרתה הייתה למגר את משטר הטליבאן ולחסל את מחנות האימונים של אל-קאעידה, הייתה הפתיחה למאמץ הכולל למיגור הטרור. הדגש שהושם על שימוש בכוחות מיוחדים, המגעים הפוליטיים עם כוחות צבאיים עצמאיים והשימוש בכוחות מיליציה כפופים, סימנו את השינוי המשמעותי במדיניות הצבאית של ארצות הברית.^[12]

ב-2013 החלה נסיגת הכוחות האמריקאים מאפגניסטן, וב-2021 עזב החייל האחרון את אפגניסטן. הטאליבאן חזר לשלטון וחזר להחיל את חוקיו על המדינה^[13]

הפיליפינים (2002 עד היום)

בינואר 2002 שלחה ארצות הברית כוח של יותר מ-1,200 חיילים (בהמשך הוגדל הכוח ל-2,000 חיילים), במסגרת "מבצע חירות מתמשכת – הפיליפינים" (Operation Enduring Freedom – Philippines), כדי לסייע לכוחות המזוינים של הפיליפינים במלחמתם בארגוני טרור המקושרים לאל-קאעידה כמו אבו סייף. הפעולות מתקיימות בעיקר באיי סולו, ששם הטרוריסטים פעילים. רוב הכוחות מספקים שירותי לוגיסטיקה. עם זאת רבים מהם הם מהכוחות המיוחדים ועוסקים באימון הכוחות המקומיים ומסייעים להם בפעולות קרביות כנגד ארגוני הטרור.

עיראק (2003-2011)

ערך מורחב – מלחמת עיראק

לאחר משבר ארוך שנסב על פירוק הנשק העיראקי, שהגיע לשיאו בדרישה אמריקנית שנשיא עיראק סדאם חוסיין יעזוב את עיראק, דרישה שהושבה ריקם, קואליציה בינלאומית בראשות ארצות הברית ובריטניה לחמה בכוחות המזוינים של עיראק במסגרת הפלישה לעיראק בשנת 2003. כ-250,000 חיילים אמריקנים, יחד עם כ-45,000 חיילים בריטים, 2000 חיילים אוסטרלים ו-200 חיילים פולנים, נכנסו לעיראק בעיקר משטחי הכינוס שלהם בכווית. טורקיה סירבה להתיר לכוחות להשתמש בשטחה כבסיס לפלישה מצפון. כוחות הקואליציה גם סייעו לכוחות המיליציה הכורדית שמספרם מוערך בכ-50,000 איש. לאחר כשלושה שבועות של לחימה, הופל משטר הבעת' בראשות סדאם חוסיין ולאחר מכן החלו תשע שנים של נוכחות צבאית של כוחות ארצות הברית ובעלות בריתה שלחמו לצידה של ממשלת עיראק החדשה כנגד כוחות מורדים שונים.

לוב (2011)

ערכים מורחבים – מלחמת האזרחים הראשונה בלוב, התקיפה הצבאית הבינלאומית בלוב (2011)

בעקבות מלחמת האזרחים הראשונה בלוב הוציא האו"ם לפועל את החלטה 1973 של מועצת הביטחון והכריז על לוב כאזור אסור לטיסה לצורך הגנה על אזרחים לובים כנגד כוחותיו של מועמר קדאפי. ארצות הברית, יחד עם בריטניה, צרפת ומדינות נוספות, הקימה כוח קואליציה כנגד הצבא הלובי. ב-19 במרץ 2011, התקיימה הפעולה הצבאית הראשונה של ארצות הברית כש-114 טילי טומוהוק שוגרו מספינות מלחמה של ארצות הברית ובריטניה והשמידו את מערכי ההגנה האווירית שעל חופי לוב.^[14] ארצות הברית המשיכה לקחת חלק עיקרי בתקיפה הצבאית הבינלאומית בלוב (2011) יחד עם כוחות נאט"ו ומדינות נוספות. במשך כל העימות ארצות הברית הקפידה להגדיר את תפקידה ככוח תמיכה שפועל על פי מנדט האו"ם שניתן לה להגן על האזרחים, בעוד שהלחימה עצמה התנהלה בין הכוחות הנאמנים לקדאפי לבין המתנגדים לו.^[15] במהלך העימות הופעלו גם כלי טיס בלתי מאוישים.^[16]

ראו גם

הכוחות המזוינים של ארצות הברית

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

[1] Lesson Plan on "What Made George Washington a Good Military Leader?" NEH EDSITEMENT

[2] Edward G. Lengel (2012). A Companion to George Washington. Wiley. p. 300

[3] Richard W. Stewart, "Emergence to World Power 1898–1902" Ch. 15, in"American Military History, Volume I: The United States Army and the Forging of a Nation, 1775–1917", (2004)

[4] Charles Byler, "Pacifying the Moros: American Military Government in the Southern Philippines, 1899–1913" Military Review (May–June 2005) pp 41–45. online

[5] E. Bruce White and Francisco Villa, "The Muddied Waters of Columbus, New Mexico," The Americas 32#1 (July 1975), pp. 72-98 in JSTOR

[6] Friedrich Katz, "Pancho Villa and the Attack on Columbus, New Mexico," American Historical Review 83#1 (1978), pp. 101-130 in JSTOR

[7] Kendrick A. Clements, "Woodrow Wilson and World War I," Presidential Studies Quarterly 34:1 (2004). pp 62+. online edition

[8] James I. Matray, "Truman's Plan for Victory: National Self-Determination and the Thirty-Eighth Parallel Decision in Korea," Journal of American History, Sept. 1979, Vol. 66 Issue 2, pp 314–333, in JSTOR

[9] Robert D. Schulzinger, Time for War: The United States and Vietnam, 1941–1975. (1997) online edition

[10] Col. Timothy J. Geraghty, USMC (Ret.) (2009). Peacekeepers at War: Beirut 1983—The Marine Commander Tells His Story. Potomac Books, Inc. ch 8

[11] ערך בנושא בוויקיפדיה האנגלית

[12] Christopher N. Koontz, Enduring Voices: Oral Histories of the U.S. Army Experience in Afghanistan, 2003–2005 (2008) online

[13] עמיאל ירחי, ‏החייל האמריקאי האחרון עזב את אפגניסטן | הטליבאן הכריז על עצמאות, באתר כיפה, 31 באוגוסט 2021.

[14] "U.S. Steps Up Assault on Libya, Firing Four More Tomahawk Missiles at Air Defense Systems". Fox News. FOX News. 20 March 2011.

[15] Goldman, Julianna; Johnston, Nicholas (21 March 2011). "Obama Says No Conflict in U.S. Policy, UN Libya Mandate". Bloomberg.

[16] Hopkins, Nick (21 April 2011). "Drones can be used by Nato forces in Libya, says Obama". London. The Guardian.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]