לדלג לתוכן

בית בורבון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף שושלת בורבון)
בית בורבון
Maison de Bourbon (צרפתית)
Casa de Borbón (ספרדית)
Casa di Borbone (איטלקית)
סמל שושלת בורבון, וסמל צרפת בתקופת הרסטורציה.
סמל שושלת בורבון, וסמל צרפת בתקופת הרסטורציה.
מדינה


דוכסות בורבון
ממלכת נווארהממלכת נווארהממלכת נווארה,
ממלכת צרפתממלכת צרפת ממלכת צרפת,
ספרדספרד ממלכת ספרד,
ממלכת שתי הסיציליות,
לוקסמבורגלוקסמבורג הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג,

דוכסות פארמה.
בית האב השושלת הקפטינגית
תארים

הרשימה:

מייסד רובר, רוזן קלרמון
השליט האחרון

צרפת ונווארה:

המונרכיה של יולי:

דוכסות פארמה:

ממלכת שתי הסיציליות:

ראש הבית הנוכחי

בצרפת ונווארה: נתון בוויכוח

בספרד:

בפארמה:

בשתי הסיציליות: נתון בוויכוח

תקופת השושלת

1272 – בצרפת ונווארה:

דוכסות פארמה

ממלכת שתי הסיציליות

אתניות צרפתים, ספרדים, איטלקים, לוקסמבורגים
ענפים

רשימה:

  • בית בורבון-אנז'ו (בספרד)


בית בורבון (צרפתית: Bourbon, ספרדית: Borbón, איטלקית: Borbone), הוא שמה של שושלת אשר בניה שולטים דה יורה בארצות רבות באירופה. תחילתה של השושלת מתוארכת לתחילת המאה ה-13 עם התחברותה הראשונה למשפחת המלוכה הצרפתית. עם השנים, הפכה שושלת בורבון לאחת ממשפחות השלטון החזקות ביותר באירופה, כאשר בניה מולכים בצרפת, בספרד, בדרום איטליה, בנווארה (מדינה בצפון ספרד) וכן במספר דוכסויות ברחבי היבשת.

מקורותיו של בית בורבון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לאמצע המאה ה-13 היו בני בורבון משפחת אצולה מעוטת חשיבות בקרב האצולה הצרפתית הבכירה. בשנת 1268, עם נישואיה של בת המשפחה ביאטריס מבורגונדי לרובר, רוזן קלרמון, בנו השישי של מלך צרפת לואי התשיעי, החלה המשפחה צוברת מעמד של משפחה חשובה המקורבת לשלטון. בנם של ביאטריס ורובר, לואי, קיבל בשנת 1327 את התואר דוכס בורבון. בני המשפחה, שהוסיפו להחזיק בתואר דוכס בורבון, התערו במהלך השנים עם משפחות אצולה צרפתיות אחרות, ביניהן דוכסות ונדום. ענף בורבון-ונדום של המשפחה הניב את ראשון בניה להיות מלך, דבר אשר התרחש בשנת 1555 במדינת נווארה, ולאחר מכן גם בצרפת, עם עלייתו של אנרי הרביעי (אנרי דה בורבון) לכס המלכות.

מלכות בית בורבון בצרפת נמשכה ברצף עד לשנת 1793, השנה בה הוצא להורג לואי ה-16. בשנת 1814 חודשה מלכות בית בורבון בצרפת עם הגלייתו של נפוליאון ועלייתו לשלטון של לואי ה-18 אשר ביצע את הרסטורציה לשלטון המשפחה במדינה. השליט הצרפתי האחרון לבית בורבון היה שארל העשירי אשר התפטר מתפקידו בשנת 1830.

צאצאיו של הענף הצרפתי לבית בורבון הגיעו עם השנים למלוך גם במדינות אחרות באירופה. פליפה החמישי החל את מלכות בית בורבון בספרד, מלכות אשר נמשכה בין השנים 1808-1700, 1868-1813, 1931-1875. מלכה הנוכחי של ספרד אף הוא צאצא של שושלת בורבון אשר מלכותה בספרד נתחדשה בשנת 1975 עם סיומה של הרודנות של פרנקו.

מהענף הספרדי של המשפחה התפצלה גם שושלות מלכים בסיציליה, בנאפולי, בפארמה ובלוקסמבורג.

מלכי בית בורבון בצרפת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תום המהפכה הצרפתית ושלטונו של נפוליאון בצרפת חזרו בני המשפחה למלוך במדינה:

ראשי בית בורבון לאחר נפילת המונרכיה*:

ראשות בית בורבון נתונה בוויכוח 1883-היום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הענף הלגיטימי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הענף האורליאני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

(*התארים המובאים לאחר השם, הם תוארי כבוד, והם אינם מוכרים רשמית על ידי אף מדינה בעולם)

במהפכת יולי 1830 עלה לשלטון בצרפת המלך לואי פיליפ אשר השתייך לענף האורליאני של המשפחה. לואי פיליפ מלך בצרפת בין השנים 1848-1830 עד לכינון הרפובליקה השנייה שהביאה את הקץ על שלטונם של בני בורבון במדינה.

לאחר התמוטטות האימפריה של נפוליאון השלישי בשנת 1870, הוצע ליורש העצר המלכותי לשוב ולקבל לידיו את המלכות בצרפת. יורש העצר התנה את שיבתו לכס המלוכה בזניחה של סמלה החדש של המדינה - הטריקולור והשבתו על כנו של סמלה הישן, סמלו של בית בורבון. האספה הלאומית הצרפתית סירבה לותר על סמל המדינה החדש, ובחרה להקים את הרפובליקה הצרפתית השלישית, שתהווה שלטון זמני עד למותו של יורש העצר והעברת זכויות המלוכה לאחיו אשר השתוקק לקבל לידיו את המלכות, וזאת מבלי לדרוש את שינוי הסמל. אולם, יורש העצר הוסיף לחיות יותר מעשור לאחר הקמת הרפובליקה, ובזמן שעבר עברה דעת הקהל במדינה לתמוך בשלטון הרפובליקה, כיוון שהוא שלטון "המפצל פחות את העם".

מלכי וראשי בית בורבון בספרד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
סמל ספרד ובמרכזו סמל שושלת בורבון

רשימת מלכי ספרד לבית בורבון:

תחילתה של שושלת בורבון בספרד נמצאים במלחמת הירושה הספרדית, כאשר בחוזה אוטרכט הוחלט על הכרה בפיליפ, דוכס אנז'ו, בנו של לואי, הדופן הגדול, ומריה תרזה בתו של פליפה הרביעי. מלוכתם של הבורבונים בספרד נמשכה ללא הפרעה לכל אורך המאה ה-18 עד למלחמות הנפוליאוניות בהם לתקופה קצרה (1808–1813) מלך בספרד ז'וזף בונפרטה כמלך חוסה הראשון בונפרטה. לאחר המלחמות הנפוליאוניות הפסידה ספרד גם את מושבותיה בעולם החדש במלחמות העצמאות של אמריקה הספרדית.

אחרי המלחמות של תחילת המאה ה-19 נכנסה ספרד לכאוס פנימי שנמשך לסירוגין עד סוף המאה. המלחמות הקרליסטיות החלו בשנת 1833 בגלל סכסוך בשאלת ירושת הכס בין איזבלה השנייה, בתו של פרננדו השביעי; ובין קרלוס, האינפנטה של ספרד ורוזן מולינה, שהיה בנו של אחיו של פרננדו השביעי, קרלוס הרביעי. תומכי האינפנטה קרלוס ראו בו כמלך הלגיטימי היות שלפי הנוהג העתיק של ירושת הכתרים באירופה, הזכרים מקבלים עדיפות על הנקבות בסדר הירושה. המלחמות הקרליסטיות נערכו לסירוגין עד שנת 1868, אז הודחה המלכה איזבלה השנייה במהפכה המהוללת על ידי הגנרל חואן פרים. ההדחה באה לאחר שהעם הספרדי התנגד למלחמות הבלתי פוסקות בין הקרליסטים לתומכי המלוכה, וכן התערבותה הבלתי פוסקת של המלכה בענייני הפוליטיקה של המדינה. חואן פרים ביקש להמליך מלך בספרד משושלת אחרת ולשם כך יצא לתור את אירופה אחרי בית מלוכה שיענה על צרכיה של ספרד (בית המלוכה היה צריך להיות קתולי כמובן). כך נמצא מתאים לאופולד, נסיך הוהנצולרן קרוב משפחתו של הקייזר הגרמני, אשר היה מהענף הקתולי של שושלת הוהנצולרן, אך בלחצו של נפוליאון השלישי הוא ויתר על ההצעה הספרדית.

בעקבות הוויתור של לאופולד וכן כתוצאה של מלחמת צרפת–פרוסיה, הוצע הכתר הספרדי לאמדאו דוכס אאוסטה מבית סבויה האיטלקי. אמדאו מלך בספרד רק למשך שלוש שנים אך הוא ויתר על כס מלוכה משהתברר לו כי התסיסה העממית הקרליסטית והתקוממויות רפובליקניות בתוך ספרד הופכים אותה למקום בלתי יציב ובצירוף העובדה כי ללא חואן פרים שהיה תומכו העיקרי אין לו תמיכה עממית. ויתר אמדאו על הכס. אחרי שאמדאו ויתר על הכס, באה הרפובליקה הספרדית הראשונה, שגם היא התקיימה לזמן קצר בלבד של פחות משנה אחת, וכל תקופתה הייתה מלאה בעימותים פנימיים בין קרליסטים, תומכי עצמאות קטלניים ובסקיים, וכן תומכי השושלת הבורבונית בדמותו של אלפונסו בנה של איזבלה השנייה.

לבסוף, ידם של תומכיו של אלפונסו הייתה על העליונה, ובשנת 1874 הוא הוכתר כמלך אלפונסו השנים עשר. אומנם גם לאחר הרסטורציה בעיותיה של ספרד לא נגמרו, ובתקופת מלכותו של אלפונסו השלושה עשר ספרד הפסידה את מושבותיה האחרונות באמריקות (קובה ופוארטו ריקו) לטובת ארצות הברית. במלחמת העולם הראשונה ספרד נשארה נייטרלית וכתוצאה מכך גם נהנתה מתקופת שגשוג כלכלי קצרה אך לאחר המלחמה התחדדה המחלוקת בין הרפובליקנים למלוכנים וכן גם בין המלוכנים לקרליסטים עד שבשנת 1931 נאלץ המלך לגלות מספרד כתוצאה מעלייתם של הכוחות הרפובליקניים והכרזתה של הרפובליקה הספרדית השנייה.

אלפונסו השלושה עשר גלה לאיטליה. עם תחילת מלחמת האזרחים הספרדית הוא הודיע כי הוא תומך בצד הלאומני במלחמה, אך למרות זאת הודיע פרנקו כי הצד הלאומני לעולם לא יקבל את אלפונסו כמלך ספרד (אחד המרכיבים החשובים של הצד הלאומני היו הקרליסטים שהתנגדו לשלטונו של אלפונסו). בנו של אלפונסו, האינפנטה חואן, רוזן ברצלונה אף נסע מצרפת לספרד כדי לעזור לצד הלאומני אך הוא נעצר בגבול הספרדי על ידי גנרל אמיליו מולה והוא גורש מספרד.

במהלך מלחמת העולם השנייה שכנה משפחת המלוכה הספרדית ברומא שבאיטליה, תחת חסותו של המלך ויטוריו אמנואלה מבית סבויה. לאחר המלחמה שליט ספרד פרנקו אומנם הכריז כי ספרד היא מונרכיה, אך הוא לא הכריז מי המונרך העומד בראשה. בשנת 1969 החליט פרנקו לפסוח על האינפנטה חואן (כיוון שחשב שחואן הוא ליברלי מדי והוא ינסה להחזיר את הדמוקרטיה לספרד) ולטפח את בנו של חואן, חואן קרלוס, כיורש של המדינה הפלנגיסטית. עם זאת עדיין לא היה ברור כי חואן קרלוס יירש פרנקו בבוא היום כי במקביל לטיפוחו של חואן קרלוס, טיפח פרנקו גם את אלפונסו, דוכס אנז'ו וקדיס וזאת במטרה להבטיח את נאמנותו של חואן קרלוס אליו.

בשנת 1975 מת פרנקו, וחואן קרלוס הפך למלך ספרד. מיד לאחר עלייתו לשלטון החל חואן קרלוס בסדרת מהלכים במטרה להקים משטר דמוקרטי בספרד. סדרת מהלכים זו הייתה מוצלחת ביותר ובשנת 1978 נכנסה לתוקפה החוקה הספרדית שקבעה בספרד שלטון דמוקרטי. בשנת 1981 היה ניסיון הפיכה כושל מצד קצינים בגוארדיה סיביל (כוח משטרתי חצי צבאי בספרד), אך המלך הופיע בטלוויזיה ובאמצעות הופעתו המרשימה שהבהירה כי המלך אינו סובל הפיכות מעין אלו, הגיע ניסיון ההפיכה לסופו והשלטון חזר למקומו.

סמל ממלכת שתי הסיציליות עם הסמל של שושלת בורבון במרכז

ראשי ענף בורבון שתי הסיציליות לאחר נפילת הממלכה*

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשות ענף בורבון שתי הסיציליות נתונה בוויכוח 1960-היום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הענף הנפוליטני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הענף הספרדי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

(*התארים המובאים לאחר השם, הם תוארי כבוד, והם אינם מוכרים רשמית על ידי אף מדינה בעולם)

בית בורבון שתי הסיציליות הוא ענף בשושלת בורבון שמוצאו בבית בורבון הספרדי.

מקורותיו של בית בורבון בממלכת שתי הסיציליות נמצאים בממלכת סיציליה במאה ה-13, כאשר שארל הראשון, מלך נאפולי וסיציליה לבית קאפה (אשר ממנו יצאה שושלת בורבון) הומלך למלך נאפולי לאחר שניצח בקרב בנוונטו את המלך מנפרד מבית הוהנשטאופן. אך עם זאת לאחר המרד הסיציליאנים הווספארים גורשו הקפטיאנים מסיציליה, ובמקומם הומלכו מלכי אראגון כמלכי סיציליה.

לאחר המרד התפצלה ממלכת סיציליה לשתיים: בדרום חצי האי האיטלקי קמה ממלכת נאפולי, ואילו באי סיציליה, התקיימה ממלכת סיציליה כחלק מכתר אראגון. ממלכת סיציליה המשיכה להיות תחת מלכי אראגון מבית טראסטמרה, ולאחר 1492 גם תחת מלכי ספרד.

ממלכת נאפולי מצידה, התקיימה תחת הקפטינגים בגלגולים שונים (אנז'ו, אנז'ו-דוראסו, וולואה-אנז'ו) עד לשנת 1442, בה כתוצאה מירושה הממלכה עברה לידה של בית טראסטמרה הספרדי, ולאחר מכן כאשר בית הבסבורג ירש אותו בספרד, אז גם ממלכת נאפולי עברה לידי בית הבסבורג.

לאחר מלחמת הירושה הפולנית עברה ממלכת נאפולי לידי בית בורבון הספרדי, בשליטתו של קרלו הרביעי, מלך נאפולי, ואחר עלותו לשלטון בספרד לידי בנו פרדיננדו הרביעי, מלך נאפולי.

לאחר תקופת השליטה הקצרה של בית בונפרטה בנאפולי, במהלכה אוחדו ממלכת נאפולי, וממלכת סיציליה לממלכת שתי הסיציליות, תחת שלטונו של פרדיננדו הראשון, מלך שתי הסיציליות שייסד את הענף של בורבון-שתי הסיציליות בממלכת שתי הסיציליות.

בשנת 1861 בעקבות מסע האלף בראשותו של ג'וזפה גריבלדי בא הסוף על ממלכת שתי הסיציליות, כאשר איטליה כולה אוחדה תחת שליטתו של בית סבויה מפיימונטה-סרדיניה.

דוכסי בית בורבון בלוקסמבורג

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • שארלוט (נולדה ב-1896) ויתרה על כיסאה ב-1964 לטובת בנה ז'אן
  • ז'אן (נולד ב-1920) ויתר על כיסאו לטובת בנו ב-2000
  • אנרי (נולד בשנת 1955)

תארים אחרים שהחזיקו בני המשפחה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • מלכי סיציליה
  • מלכי נאפולי
  • דוכסי בורבון
  • דוכסי מונפנסייר
  • דוכסי ונדום
  • דוכסי אורליאן
  • נסיכי קונדה
  • נסיכי קונטי
  • דוכסי פרמה

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בית בורבון בוויקישיתוף