אנרי השני, מלך קפריסין
 | |||||
| לידה |
יוני 1270 ממלכת קפריסין | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
31 באוגוסט 1324 (בגיל 54) ממלכת קפריסין | ||||
| מדינה | ממלכת קפריסין | ||||
| מקום קבורה |
ניקוסיה  | ||||
| בן או בת זוג |
Constance of Sicily, Queen of Cyprus | ||||
| |||||
| |||||
  | |||||
אנרי השני מלך קפריסין (בצרפתית: Henri II de Chypre; 1271 - 31 באוגוסט 1324) נולד בשם אנרי דה ליזיניאן. הוא היה בנו השני של הוגו השלישי, מלך קפריסין וירש את הכתר מאחיו הבכור, ז'אן השני, מלך ירושלים. הוא היה המלך האחרון של ממלכת ירושלים תחת השם אנרי השני מלך ירושלים (Henri II roi de Jérusalem).
קורות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלך קפריסין
[עריכת קוד מקור | עריכה]אנרי השני עלה לשלטון ממלכת קפריסין והוכתר כמלך המדינה הצלבנית ביום 24 ביוני 1285, אחיו ז'אן השני, מלך ירושלים נפטר זמן קצר לאחר מכן והיסטוריוגרפים צלבניים בני התקופה העלו את הסברה כי הוא הורעל. תקופת שלטונו של אנרי השני בקפריסין נחשבת לתקופת פריחה כלכלית ותרבותית אך אנרי סבל מאפילפסיה שהשפיע קשה על תפקודו ויצרה אווירה של מתח ורגשות שליליים בקרב אצילי ממלכת קפריסין. בשנת 1303 גי דה ליזיניאן, קונטאבל קפריסין ואחיו של המלך, הואשם בבגידה והוצא להורג. בשנת 1306 קשר אמלריך דה ליזיניאן, נסיך צור וקונטאבל של ירושלים (בשלב זה של ההיסטוריה - תארים ריקים מתוכן) עם אבירי מסדר אבירי היכל שלמה להדיח את אנרי וביום 26 באפריל גורש אנרי לארמניה.
בשנת 1310 נרצח אמלריך ואנרי חזר לקפריסין, הוא תפס את השלטון בעזרת אבירי מסדר ההוספיטלרים ביום 26 באוגוסט וערך טיהור בו תומכי אמלריך ומסייעיו נתפסו ונאסרו. בשנת 1313 פורק מסדר הטמפלרים בקפריסין ונכסיו נמסרו לידי מסדר ההוספיטלרים.
מלך ירושלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אנרי פעל לממש את זכותו לכתר ממלכת ירושלים שהייתה בתהליכי התפוררות הן בגלל מלחמות האזרחים והן כתוצאה ממהלומות הצבא הממלוכי. במשך שנה שלמה, בין מותו של הוגו השלישי, מלך קפריסין ומותו של יורשו ז'אן השני, הייתה הממלכה בידי שארל הראשון, מלך נאפולי וסיציליה, כיוון שז'אן השני לא תבע את זכויותיו בממלכת ירושלים. זמן מה לאחר הכתרתו כמלך קפריסין שלח אנרי השני שליחים לשאת ולתת עם ראשי מסדר הטמפלרים, ככל הנראה בתיווך חברי מסדר ההוספיטלרים, וביוני 1286 הגיע הצבא הקפריסאי לנמל עכו שם זכה לקבלת פנים נלהבת מצד האוכלוסייה. האתגר האמיתי היה תפיסת מבצר עכו, בו ישב אד פואלשיין, סינישאל הממלכה שקיבל את מינויו משארל הראשון, מלך נאפולי וסיציליה וסירב למסור את השלטון למלך קפריסין. קרבות פרצו בין הקפריסאים לחיל המצב עד להתערבות מפקדי המסדרים הצבאיים ששכנעו את פואלשיין למסור את המצודה תחת ההבטחה כי זכויות פיליפ הרביעי, מלך צרפת יישמרו והמצודה תימסר לשליטת המסדרים הצבאיים ואלו מסרו אותה 4 ימים לאחר מכן לאנרי השני.
ביום 15 באוגוסט 1285 הוכתר אנרי השני למלך ירושלים בקתדרלה של צור - ההכתרה האחרונה של מלך צלבני בארץ הקודש. על פי ההיסטוריונים הצלבניים חגיגות ההכתרה היו המפוארות ביותר שהעיר ראתה. האחדות ושילוב הכוחות הצלבניים נמשך זמן קצר בלבד והקומונות הימיות של איטליה שניגודי האינטרסים הכלכליים והפוליטיים פערו ביניהן תהום שלא ניתן היה לגשר עליה. עיקר האיבה שררה בין פיזה לג'נובה שהתחרות הפכה אותן למתחרות השואפות להשמיד כליל זו את זו. עכו שימשה זירת קרב לסכסוכים אלו וביום 25 במאי 1287 תפסו הגנואים את נמל עכו לזמן קצר ושמו את הנמלים הצלבנים תחת הסגר.
במרץ 1289 נכבשה טריפולי על ידי הסולטאן הממלוכי קלאון לאחר מצור שארך חמישה שבועות. על אף שליטה ימית נוצרית מוחלטת, הובקעה חומת העיר ב-26 באפריל ותושביה נטבחו ללא רחמים, ושרידי רוזנות טריפולי הנותרים נמחו ללא התנגדות. אנרי השני שהגיע לעכו לאחר נפילת טריפולי חתם על הסכם שביתת נשק חדש עם השולטן הממלוכי לתקופה של עשר שנים ועשרה חודשים ששני הצדדים לא האמינו בשמירתה.
כיבוש עכו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המצור על עכו (1291)
העילה להתקפה הממלוכית על עכו ניתנה לסולטאן בתקרית שאירעה במהלך 1290 ובמהלכה ערכו עולי רגל נוצרים מאירופה פרעות בסוחרים מוסלמים, שהביאו מוצרי מזון לשוק בתוך העיר עכו. שלטונות העיר עכו סירבו להסגיר את הפורעים הנוצרים לידי נציגי הסולטאן וכך נתנו לקלאון עילה להכריז מלחמה שתופנה כנגד עכו.[1] ההכנות הממלוכיות לקרב החלו בקיץ של 1290 באיסוף עצים מכל יערות האזור - מלבנון עד ארץ ישראל לצורך בניין מכונות המצור ובמשך ארבעה חודשים נמשכו עבודות הכריתה באזור קיסריה ועתלית. אפילו מותו הפתאומי של הסולטאן קלאון לא עצר את ההכנות והגיוס הכללי מכל מדינות המזרח התיכון[2] שהלכה וקיבלה את האופי של מלחמת קודש לגירוש סופי של הצלבנים מארץ הקודש. בחודש מרץ 1291 החלו גדודים מוסלמים להיאסף במישור עכו, גדודים יצאו מדמשק נושאים איתם מכונות מצור ואחריהם גדודים מערים אחרות בסוריה עוברים בדמשק ופונים משם אל כוון עכו תחת פיקודו של הסולטאן הממלוכי החדש ח'ליל בן קלאון. ב-15 באפריל 1291 החל המצור על עכו ונמשך ללא הפוגה. ב-4 במאי נחתו בעכו חיילים צלבניים מקפריסין בראשות מלכם אנרי השני שניסה לחדש את המשא ומתן עם הסולטאן המצרי, אך נתקל בקיר אטום - הסולטאן לא היה מוכן אלא למשא ומתן על הסכם כניעה, דרש את מפתחות העיר והציע כי הצלבנים יעזבו את עכו עם רכושם. ב-16 במאי פרצו הממלוכים לעיר, התפוררות ההגנה הצלבנית הובילה לנטישה של עמדות ההגנה ובריחה חסרת סדר אל הנמל בעוד הגדודים הממלוכים קוטלים בתושבי העיר. באותה עת עגנו בנמל מספר מועט של ספינות שיכלו לאסוף את הפליטים ולהימלט מהטבח. מספר ההרוגים בקרבות הרחוב איננו ידוע אך החרב לא פסחה מעל הקהילה היהודית הקטנה שישבה בעיר החדשה, שגורלה היה כגורל הנוצרים המקומיים והצלבנים. הצבא הממלוכי המשיך בהתקדמותו בתוך העיר עד שנעצר מול המבצר הטמפלרי הצמוד לנמל. כאן המשיכו להשתולל קרבות קשים במשך עשרה ימים, לאחר משא ומתן על כניעה רצחו הטמפלרים את החיילים הממלוכים שנכנסו למצודה על פי ההסכם - והקרבות נמשכו תוך שהממלוכים חופרים מתחת לחומת המצודה. בסערת הקרבות ותחת מעטה חשיכה הצליח ראש המסדר לברוח לצידון ועימו רוב אוצרות המסדר. ב-28 במאי נפער פתח גדול בחומות המצודה הטמפלרית, וזמן קצר לאחר מכן התמוטט המבנה כולו על מגיניו והתוקפים הממלוכיים.[3] עם נפילת מצודת הטמפלרים ב-28 במאי 1291 הסתיים המצור על עכו. לאחר נפילת העיר והרס ביצוריה יצאו גדודים ממלוכים לשאר מבצרי הצלבנים לאורך מישור החוף וחוף לבנון ובזמן קצר יחסית, תוך התנגדות סמלית בלבד, נפלו או פונו שאר המבצרים והערים מחמת הייאוש וחוסר התקווה שאחזה במגינים.
מותו של אנרי השני
[עריכת קוד מקור | עריכה]אנרי השני התחתן עם קוסטנזה מסיציליה (נולדה ב-1303–1307 ונפטרה ב-1344) ב-16 באוקטובר 1317. לבני הזוג לא נולדו ילדים.
אנרי נפטר ב-31 באוגוסט 1324 בניקוסיה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; הספר זכה בפרס ישראל, ובתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית.
- יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה 1975, מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת 1985
- Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952. ISBN 0521061628
- Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades Harvard University Press, 2006
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Kenneth M. Setton, Robert Lee Wolff, Harry W. Hazard, Norman P. Zacour, Marshall Whithed Baldwin. A History of the Crusades: The Later Crusades, 1189-1311. Univ of Wisconsin Press 2005. ISBN 0299048446, 9780299048440 p 594
- ^ David Nicolle, Graham Turner, Christa Hook. Acre 1291: Bloody Sunset of the Crusader States. Published by Osprey Publishing, 2005 ISBN 1841768626, 9781841768625 p 30
- ^ Kenneth M. Setton, Robert Lee Wolff, Harry W. Hazard, Norman P. Zacour, Marshall Whithed Baldwin. A History of the Crusades: The Later Crusades, 1189-1311. Univ of Wisconsin Press 2005. ISBN 0299048446. p 598
| שליטי ממלכת ירושלים | ||
|---|---|---|
|
