ז'אן דה בריין

ז'אן דה בריין
Jean de Brienne
	ז'אן מבריין, מוכתר כמלך ירושלים עם אשתו מריה ממונפראטו. כתב יד מהמאה ה-13
לידה	1170; בריין, צרפת
פטירה	27 במרץ 1237 (בגיל 67 בערך); קונסטנטינופול
מדינה	ממלכת ירושלים
מקום קבורה	אסיסי בזיליקה של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי
בת זוג	מריה ממונפראטו; סטפניה (ריטה) מארמניה; ברינגואלה דה קסטיליה
	1210–1225; (כ־15 שנים)
	→ אמלריך השני עם איזבל הראשונה איזבל השנייה, מלכת ירושלים ←

ז'אן דה בריין (בצרפתית: Jean de Brienne; ‏1170 (או על פי גרסה אחרת בשנת 1158) 27 במרץ 1237) היה אציל צרפתי שהוכתר כמלך ירושלים בזכות נישואיו למריה ממונפראטו נושאת הזכות לכתר ממלכת ירושלים.

ז'אן דה בריין נשא בתואר מלך ירושלים משנת 1210 עד לשנת 1225. מצד אשתו השנייה סטפני מארמניה הוא היה מועמד לכתר ממלכת קיליקיה הארמנית ואף ניסה לממש זכות זאת. עם ויתורו הכפוי על כתר ממלכת ירושלים הוא נקרא לקבל את כתר האימפריה הלטינית שנוסדה לאחר מסע הצלב הרביעי ונשא את הכתר משנת 1229 עד ליום מותו. דמותו של ז'אן דה בריין מתוארת כרבת ניגודים - אביר נודד המחפש את מזלו, לוחם מהולל אך חסר-כל.

אציל בצרפת

ז'אן מבריין היה בנו השני של אררד השני, רוזן בריין עיר במחוז שמפן-ארדן. מתחילה ייעד אותו אביו לחיי כומר קתולי אך הוא בחר בחיים של אביר. עד גיל ארבעים השתתף ז'אן דה בריין בתחרויות אבירים ורכש לעצמו מוניטין של לוחם אמיץ ומוכשר.

מלך ירושלים

לאחר מסע הצלב השלישי נתערער מעמד כיסא מלכות ירושלים, ובהיעדר יורש עבר הכתר לנשים - בנות משפחת המלוכה ולבעליהם השונים. לאחר רצח קונרד ממונפראטו ביום ה-28 באפריל 1192 התחתנה אשתו, יורשת העצר איזבל הראשונה, מלכת ירושלים עם אמלריך דה ליזיניאן מלך קפריסין ועם מותם בשנת 1205 עבר התואר מלכת ירושלים לידי מריה ממונפראטו והיא בת 13. בעיית הכתר - או היעדר מלך בראש ממלכת ירושלים, דרשה פתרון ואצילי הממלכה פנו בהתאם למסורת ונטיית לבם לפיליפ השני, מלך צרפת. הוא הועיד לתפקיד את ז'אן מבריין^[1]. ז'אן דה בריין קיבל עליו את התפקיד והפליג לארץ הקודש כשבידו מענק כספי נדיב ממלך צרפת בסך 40,000 לירות כסף, סכום שהושווה במענק נוסף על ידי האפיפיור. מלווה בגדוד אבירים נחת ז'אן דה בריין בעכו ביום 13 בספטמבר 1210 ונתקבל על ידי האוכלוסייה המקומית הצלבנית ואף האוכלוסייה היהודית הקטנה של ממלכת ירושלים, שקיבלה את פניו עם ספר תורה בידם בסמוך לשפך נחל נעמן.

ב-14 בספטמבר 1210 התחתנה מריה עם ז'אן מבריין בעכו. וביום 3 באוקטובר הוכתר למלך ירושלים. בתם היחידה של ז'אן דה בריין ומריה ממונפראטרו איזבל השנייה מירושלים נולדה בשנת 1212. מריה נפטרה זמן קצר לאחר הלידה, ככל הנראה מסיבוכים או רעלת הריון. עם מותה איזבל ירשה את הזכות לכיסא המלוכה של ממלכת ירושלים ואביה ז'אן מלך בשמה כעוצר.

בשנת 1214 נשא ז'אן דה בריין לאישה את סטפניה (ריטה) מארמניה^[2]. בתו של לאו הראשון, מלך ארמניה. בשנת 1216 נולד לזוג בן אחד בשם ז'אן, שנפטר כ-4 שנים לאחר מכן, בשנת 1220, ובסמוך לכך באותה שנה נפטרה גם סטפניה.

עליית בעלי התוספות

ערך מורחב – עליית בעלי התוספות

מצבה של הקהילה היהודית הקטנה של ממלכת ירושלים השתפר בזמן מלוכתו של ז'אן דה בריין, ויהודים עלו לארץ הקודש.

מבתי המדרש של בעלי התוספות, מרביתם מחוג תלמידי רש"י באשכנז ובצרפת ומיעוטם באנגליה ובאיטליה יצאה תנועת העלייה לארץ ישראל הידועה גם בשם "עליית הרבנים מצרפת ומאנגליה". העולים היהודים זכו, בבואם לארץ לכתב זכויות חתום מז'אן דה בריין במעמדו כמלך ירושלים.

בגל הראשון, בין השנים 1211-1209 עלו לארץ ישראל כשלוש מאות תלמידי חכמים, בהם כמה ממנהיגיו הרוחניים של הדור ובראשם רבי שמשון משאנץ ורבי יהונתן מלוניל - הוא "הכהן הגדול, רבנו יונתן הכהן". הם התיישבו בעכו, מרכז המדינה הצלבנית, ויסדו בה בית מדרש ברוח בעלי התוספות. מסורות שונות מצביעות על מספר קברים בחיפה ובגוש חלב של העולים בעלייה זו. בהמשך הם גם הגיעו לירושלים.

מסע הצלב החמישי

ערך מורחב – מסע הצלב החמישי

תפיסת כיסא מלכות ירושלים על ידי ז'אן דה בריין הבשילה את התנאים למסע צלב מחודש, וביוזמת האפיפיור הונוריוס השלישי יצאו צבאות צלבנים בפיקודו של לאופולד השני, דוכס אוסטריה ואנדרש השני, מלך הונגריה לממלכת ירושלים, אך נכשלו בהשגת הכרעה צבאית ולא הצליחו לכבוש את ירושלים. שלב שני של מסע הצלב כוון - ביוזמת ז'אן דה בריין - אל מצרים, מתוך מחשבה כי היא המפתח לביטחונה ושלומה של ממלכת ירושלים. לאחר גיוס כוחות יצא בשנת 1218 צבא גרמני וצבא מעורב של הולנדים, פלמים ופריזיאנים עם כוחות של המסדרים הצבאיים והקומונות האיטלקיות ונחת בדמיאט שבדלתת הנילוס.

לאחר מצור מיגע שנמשך שנה וחצי הציע סולטאן מצרים הסכם שביתת נשק, שהיה מביא את רוב ארץ ישראל לשליטת הצלבנים. ההצעה נדחתה בעיקר על ידי נציג האפיפיור ומפקד מסע הצלב בפועל, הליגאט פלגיוס מאלבנו, ובניגוד לדעתו של ז'אן דה בריין. ביום 5 בנובמבר 1219 נפלה העיר דמיאט לידי הצלבנים. על פי החלטת נציג האפיפיור נמסרה העיר לשלטון ז'אן דה בריין, שאף הטביע מטבעות מיוחדים לכבוד האירוע ועליהם רשום "מלך דמיאט" - תואר ריק מתוכן שמטרתו להכריז בפומבי על קניין העיר כרכוש מלכותי.

מעמדו של ז'אן דה בריין בדמיאט הלך והתערער כאשר נציג האפיפיור תובע זכויות מיוחדות לכנסייה הקתולית ולקומונות האיטלקיות בעיר. בחודש פברואר 1220 הודיע האפיפיור כי הוא ממנה את פלאגיוס למפקד עליון של מסע הצלב.

באותו חודש נודע לז'אן דה בריין כי חותנו, לאו מארמניה, מת והשאיר את ארמניה תחת שלטונה של גיסתו - אחותה למחצה של סטפניה. זמן קצר לאחר מכן עזב ז'אן דה בריין את דמיאט על מנת לנסות ולתבוע את זכותו במדינה הארמנית של קיליקיה. בהגיעו לארץ ישראל נפטרו אשתו ובנו ובכך נסתם הגולל על חוקיות דרישתו לכתר ארמניה.

במהלך שהותו בארץ ישראל התברר כי הנסיכים האיובים החריבו באופן שיטתי מבצרים וערים בארץ ישראל ובראשם את ירושלים בה נותרו מבנים מועטים מלבד הר הבית ומגדל דוד.

בהיעדרו של ז'אן דה בריין לא זז המחנה בדמיאט ואבירי המסדרים והצלבנים האירופאים, שעתה לא עמד בראשם אביר כמפקד, סירבו להשמע להוראות נציג האפיפיור. ניסיונות למשא ומתן עלו על שרטון. בחודש יולי 1221 הופיע ז'אן דה בריין במחנה הצלבני בדימיאט לאחר שקיבל הבטחה מפלאגיוס לפרוע את חובותיו לאחר שהתרושש לחלוטין. עתה יצאו הצלבנים למהלך צבאי דרומה לכוון קהיר. נרדפים על ידי הגאות השנתית של הנילוס וכוחות מצריים וסוריים, נאלצו הצלבנים להגיע לעיר אלברמון תוך כדי לחימה מתמדת, בה הוכיח - שוב- ז'אן דה בריין את יכולתו כלוחם. ביום 30 באוגוסט, לאחר משא ומתן של 3 ימים, הסכימו הצלבנים לסגת לחלוטין ממצרים ללא כל הישג נוסף מלבד שמירת חייהם.

מסע הצלב השישי

ערך מורחב – מסע הצלב השישי

ביום 30 באוגוסט 1221 נחתם הסכם אלברמון בין צלבני מסע הצלב החמישי לבין הסולטאן המצרי אלמלך אלכאמל, שהביא לידי סיכום את ההרפתקאה הצבאית במצרים. הצבא הצלבני יצא ממצרים ופינה את העיר המבוצרת דמיאט, שביתת נשק לתקופה של 8 שנים הוכרזה בין מצרים האיובית לממלכת ירושלים.

האפיפיור הונוריוס השלישי, יוזם מסע הצלב החמישי, המשיך ללחוץ על פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה לממש את הבטחתו ולצאת בראש מסע צלב חדש. במהלך השנים 1221- 1222 מנהל האפיפיור סדרת פגישות, מגובה במכתבים, עם הקיסר ונציגיו על מנת להבטיח את ארגון מסע הצלב בתיאום עם המסדרים הצבאיים ומלך ירושלים ז'אן דה בריין. בפגישה שנערכה בשנת 1222 בעיר האיטלקית ברינדיזי הוסכם בין האפיפיור, הקיסר ומלך ירושלים על השקת מסע צלב חדש. בפגישה נוספת שנערכה בשנת 1223 הציעו מלך ירושלים והאפיפיור - ככל הנראה כתמריץ - שהקיסר יישא לאישה את איזבל, בתו בת ה-11 והיורשת של מלך ירושלים, ובכך יהפוך פרידריך למלך ירושלים משיתפנה כיסא המלכות.

ויתור על כיסא מלך ירושלים

פעולתו הראשונה של הקיסר בדרכו "המחודשת" למסע הצלב הייתה מימוש הצעת הנישואים לאיזבל, וארבע עשרה אוניות יצאו לנמל עכו. לאחר שנציג הקיסר ניהל טקס אירוסים ושם טבעת על אצבעה של איזבל בכנסייה בעכו – כנסיית הצלב הקדוש ולאחר מכן הוכתרה איזבל למלכת ירושלים בכנסייה בקתדרלה של צור ששימשה תחליף לכנסיית הקבר בירושלים – מקום הכתרתם המסורתי של מלכי ממלכת ירושלים. משם הפליג הצי הקטן אל ברינדיזי בה נערך טקס הנישואים ב-9 בנובמבר 1225 בהשתתפות אביה ואצילי ממלכת ירושלים. עם מימוש הסכם הנישואים הפכה ממלכת ירושלים לחלק מקיסרות רומא. פרידריך השני דרש - וקיבל את ויתורו של ז'אן דה בריין על תוארו כמלך ירושלים, ובהמשך דרש וקיבל את שבועת הנאמנות של אבירי הארץ. כך הפך -שוב- ז'אן דה בריין ממלך לאביר חסר כל.

נישואים שלישיים

בשנת 1223 ערך ז'אן דה בריין מסע של עלייה לרגל בדרך סנטיאגו אותו סיים בסנטיאגו דה קומפוסטלה. במהלך מסע זה הוא קיבל הצעה לשאת את אחת מבנותיו של אלפונסו התשיעי, מלך ארגון. ובשנת 1224 נשא ז'אן דה בריין בטולדו את ברינגואלה דה קסטיליה ילידת 1204, נישואים שהעמידו את ז'אן דה בריין או צאצאיו מנישואים אלו בין בעלי הזכות לכיסא המלכות של קסטיליה.

מנישואים אלו נולדו 4 צאצאים:

מריה דה בריין, נולדה בשנת 1225 באיטליה ונפטרה בשנת 1275 באסיסי, נישאה לבודואין השני, קיסר קונסטנטינופול.
אלפונס דה בריין תאריך לידה לא ידוע, נפטר בתוניס 25 באוגוסט 1270
לואיס דה בריין תאריך לידה לא ידוע, נפטר בשנת 1297
ז'אן דה בריין השני נולד בשנת 1230, כיהן כעוצר הגדול של צרפת

קיסר האימפריה הלטינית

בשנת 1229, לאחר שירות כמפקד הכוחות של האפיפיור בדרום איטליה, במהלכו השתתף בקרבות כנגד טריטוריות הכפופות לקיסר פרדריך השני וכניסה כחבר למסדר הפרנציסקני, הוזמן ז'אן דה בריין לשמש כמלך של האימפריה הלטינית. על פי ההסכם עם אבירי האימפריה, ז'אן דה בריין התחייב לחתן את בתו השנייה מריה דה בריין עם בודואין (בלדווין) מקוטרטניי- אז נער צעיר כבן 12 שלא הגיע לפרקו ובתמורה יקבל ז'אן דה בריין את כתר המלכות, אותו יחלק עם בולדווין בהגיעו לגיל עשרים על פי ההסכם אמור היה השלטון לעבור במלואו לידי בולדווין במותו של דה-בריין. הסכם הנישואים נערך בשנת 1229. ז'אן הוכתר בשנת 1231 ונישואי הזוג הצעיר נערכו בשנת 1234, בהיות מריה כבת תשע ובולדווין בן 16.

תשע שנים שלט ז'אן דה בריין על האימפריה הלטינית. התקוות שתלו בו ברוני הקיסרות, לפיהן יוכל דה בריין להפוך את הקערה והמומנטום ולהציל את האימפריה משקיעתה, לא התממשו.

האימפריה הלטינית, אחד מהשברים של האימפריה הביזנטית, ותוצר לוואי של מסע הצלב הרביעי, ניהלה מלחמת הישרדות מול האימפריה של ניקאה, ובעלי בריתה האימפריה הבולגרית השנייה, כאשר במאבקים משתתפים גם האימפריה של טרפזונטס ונסיכות אפירוס - אף הם רסיסים ביזנטיים עצמאיים. בשנת 1235 נחתמה הברית בין הצאר הבולגרי למלך ניקאה בנישואים של נסיכה בולגרית עם נסיך ביזנטי והצדדים פנו לסלק מדרכם את המטרד של האימפריה לטינית. במסע צבאי הצליחו בני הברית להפשיט את האימפריה הלטינית חסרת המשאבים מחלק גדול מנכסיה בתרקיה, ובשנת 1236 שמו את העיר קונסטנטינופול, בירת האימפריה והנכס הטרטוריאלי העיקרי שלה תחת מצור. תחת הנהגת ז'אן דה בריין^[3] וקומץ אבירים - 160 במספר, עמדה העיר תחת מצור^[4] בקרבות שהוכתרו על ידי היסטוריונים לטינים - קתולים כקרבות המכבים, והשוו את ז'אן דה בריין להקטור הטרויאני. אחת הסיבות לכישלון המצור נעוצה לא רק בהתנגדות העיקשת של המגינים אלא באי נכונותו של הצאר הבולגרי לקחת חלק פעיל במצור.

סוף דבר

ז'אן דה בריין נפטר ביום 27 במרץ 1237 ונקבר באסיסי בבזיליקה של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי^[5]. אשתו נפטרה ביום 12 באפריל - 16 ימים לאחר מכן, ונקברה בספרד בקתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה.

ראו גם

היסטוריה של ממלכת ירושלים

לקריאה נוספת

יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; הספר זכה בפרס ישראל בתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית.
יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה 1975, מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת 1985

Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 ISBN 0521061628
Christopher Tyerman, God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, 2006

קישורים חיצוניים

ז'אן דה בריין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, מוסד ביאליק ודביר, ירושלים 1971. כרך ב. עמוד 115
^ Person Page, www.thepeerage.com
^ http://crusades.boisestate.edu/Byzantium/15.shtml
^ http://bartleby.com/65/jo/JohnBrie.html
^ ז'אן דה בריין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

[1] יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, מוסד ביאליק ודביר, ירושלים 1971. כרך ב. עמוד 115

[2] Person Page, www.thepeerage.com

[3] ttps://crusades.boisestate.edu/Byzantium/15.shtml

[4] ttps://bartleby.com/65/jo/JohnBrie.html

[5] ז'אן דה בריין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]