יחסי החוץ של ישראל
|
| ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של ישראל |
|
|
יחסי החוץ של ישראל הם היחסים הבילטרליים שבין מדינת ישראל לבין מדינות העולם וגופים בינלאומיים שונים. יחסי החוץ של ישראל, בדומה ליחסי החוץ של שאר מדינות העולם, ידעו במהלך השנים עליות ומורדות - ביחסיה עם שכנותיה, עם המעצמות, עם שאר מדינות העולם, ועם גופים בינלאומיים. כמדינה קטנה מוקפת אויבים במזרח התיכון שאפה ישראל לקבל את חסותה של מעצמה מערבית אחת (בתחילה צרפת ולאחר מכן ארצות הברית).
על יחסי החוץ של ישראל משפיע הסכסוך הישראלי-ערבי, ואף ההכרה בה מוגבלת, כש-23 מתוך המדינות החברות באומות המאוחדות אינן מכירות בישראל. מתוכן 5 מדינות נחשבות ל"מדינות אויב"[1] ונמצאות במצב מלחמה עם ישראל.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפני קום המדינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יחסי החוץ של התנועה הציונית
היחסים הדיפלומטיים של מדינת ישראל נעוצים בפיתוח קשריה הבינלאומיים של התנועה הציונית, התנועה הלאומית של העם היהודי, בקרב המעצמות העולמיות. החל ממלחמת העולם הראשונה, שמה התנועה הציונית את יהבה בפיתוח קשרים עם בריטניה. אז הייתה האימפריה הבריטית המעצמה הגדולה בעולם – "האימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם". ההישג החשוב ביותר של הציונים בקשריהם עם בריטניה היה הצהרת בלפור, שבה הצהירה בריטניה על מחויבותה להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. אולם הידרדרות מסוימת חלה עם פרסום "הספר הלבן". אז החלה התנועה הציונית להדק את קשריה עם המעצמה העולה, ארצות הברית.
הקונסוליות הראשונות בארץ ישראל נוסדו על ידי מעצמות אירופיות במהלך המאה ה-19, בשלהי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל. המעצמה הראשונה שייסדה קונסוליה בארץ הייתה בריטניה, שפתחה קונסוליה בירושלים ב-1838. ארצות הברית פתחה את הקונסוליה של ארצות הברית בירושלים ב-1844.
קום המדינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקמת המדינה נעשתה בהסתמכות על המנדט שניתן על ידי חבר הלאומים לבריטניה להקמת "בית לאומי" לעם היהודי בארץ. עם הקמת האו"ם לאחר מלחמת העולם השנייה, נקבע במגילת היסוד של האו"ם כי תנאי מנדט שנתנו על ידי חבר הלאומים יוסיפו להתקיים, כשעיקר הכוונה בסעיף זה למנדט הבריטי על ארץ ישראל. ב-1947 הוקמה ועדת אונסקו"פ, הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל, שהמליצה על ביטול המנדט לאלתר והמליצה בדעת רוב על חלוקת הארץ לשתי מדינות ("תוכנית החלוקה")[2], הצעה שנחשבה לניצחון דיפלומטי של נציגי המדינה שבדרך. הוועדה העבירה את מסקנותיה לעצרת הכללית של האומות המאוחדות באוגוסט, והם נתקבלו על ידי עצרת הכללית ב-29 בנובמבר, בתמיכת 33 מדינות, שכללו הן את מדינות הגוש המזרחי והן את מדינות הגוש המערבי, לעומת 13 מתנגדות, רובן ממדינות ערב, ו-10 נמנעות.
לאחר ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות, הטילו בריטניה וארצות הברית אמברגו נשק על כלל המדינות במזרח התיכון, כולל ישראל. לעומת זאת רכשה ישראל נשק מצ'כוסלובקיה, בתמיכת ברית המועצות.
בשנים הראשונות לקיומה של ישראל נחשבה המדינה ל"אנדרדוג", ובשל הקרבה לשואה, והצלחתה של המדינה הצעירה להפריח את הארץ וליישבה, דעת הקהל בעולם המערבי כלפי ישראל הייתה חיובית בעיקרה, ובישראל נפתחו שגרירויות של מדינות רבות. למרות השתייכות השלטון לבעלי עמדות סוציאליסטיות עד קומוניסטיות, ביקשה המדינה לכונן קשרים עם כל מדינה שחפצה בכך מצידה בלא להתייחס למשטר של המדינות ולהשתייכותם הגושית. עם זאת, בשנותיה הראשונות סירבה ישראל ליצור קשרים עם ספרד תחת משטרו של פרנסיסקו פרנקו הפשיסטי, בן בריתה של גרמניה הנאצית[3].
למרות היות המדינה בעלת משטר סוציאליסטי, יחסיה עם הגוש הקומוניסטי וברית המועצות הידרדרו ככל שהובן כי ישראל מעוניינת להימנות עם הגוש המערבי. בעקבות משפט הרופאים, שנתפס כצעד אנטישמי ואנטי-ישראלי, והפיגוע בצירות הסובייטית, ניתקה ברית המועצות את יחסיה עם ישראל ב-1952, אך עם מות סטלין ב-1953 התחדשו היחסים. אף על פי כן, המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) הוסיפה לנהל קשרים מיוחדים עם ברית המועצות.
ב-1950 הכריזו ארצות הברית, בריטניה וצרפת הצהרה משותפת, הידועה כהצהרה המשולשת, בה הוצהר כי הצדדים מחויבים לשלום ויציבות במזרח התיכון, ונועדה להבטיח את קיום הסטטוס קוו הטריטוריאלי שנקבע לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות. ביוני 1952 הקימו הצדדים את הוועדה לתיאום סחר נשק למזרח הקרוב (NEACC), שפעלה עד 1955, ובאמצעותה תיאמו מכירת נשק לצדדי הסכסוך[4], במהלך שלמעשה היווה אמברגו נשק על ישראל[5].
ב-1954, עקב פריצת המרד האלג'ירי נגד צרפת, שגרמה לעימות דיפלומטי בין צרפת לעולם הערבי, הביאה עמה שיפור ביחסי ישראל–צרפת, וצרפת הפכה לספקית הנשק העיקרית של ישראל מ-1956 ("מבצע יונה") עד למלחמת ששת הימים. ב-1956 יצאה ישראל למבצע משותף עם בריטניה וצרפת נגד מצרים, שהיה הפעם היחידה בהיסטוריה הצבאית הישראלית בה לחם צה"ל לצד צבאות זרים. בעקבות כך התבטא ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון "בפעם הראשונה מסתמן באופק שישראל לא תהיה לגמרי בלי בעל ברית בעולם"[6].
באפריל 1955 התקיימה בבאנדוג שבאינדונזיה ועידת מדינות אסיה ואפריקה, לה הוזמנו מרבית מדינות אסיה ואפריקה העצמאיות, כשהשתתפות ישראל נמנעה בלחץ מדינות ערב, שאיימו להחרים את הוועידה אם ישראל תשתתף בה[7]. במהלך הוועידה הותקפה ישראל על ידי המשתתפות, והוועידה החליטה כי מדינות אפריקה ואסיה יתייצבו לצד הערבים בסכסוך הישראלי-ערבי, וקראה להחזרת מדינת ישראל לגבולות החלוקה. החלטות הוועידה גרמו להגברת בידודה של מדינת ישראל בזירה הבינלאומית ולהרגשת פגיעה בציבור ובהנהגת המדינה.
הביקור הדיפלומטי הראשון של ראש מדינה זרה בישראל היה ביקורו של או נו, ראש ממשלת בורמה במאי 1955. הביקור זכה לתגובה אוהדת בציבור הישראלי והיו שראו בו פתיחת שער למזרח הרחוק.
מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים הביא להתקררות ביחסי החוץ של ישראל: ברית המועצות ומדינות מזרח אירופה (מלבד רומניה) ניתקו את קשריהן עם ישראל, וכן יחסיה עם צרפת, שהייתה התומכת העיקרית של ישראל ערב המלחמה, התקררו במידה ניכרת, והיא אף הטילה אמברגו על אספקת נשק לישראל, וחלק ממדינות אפריקה ניתקו את יחסיהם עם ישראל. לצדם, מדינות הליגה הערבית, בפסגה באוגוסט בח'רטום ("ועידת ח'רטום") הכריזו על "שלושת הלאווים": לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן עם ישראל, לא לשלום עם ישראל. במקביל, התחזקו יחסי ישראל עם ארצות הברית, שהפכה לתומכת העיקרית של ישראל.
לאחר מלחמת יום הכיפורים פעלו מדינות ערב לבודד את מדינת ישראל בעולם, ובלחצן ניתקו רוב מדינות אפריקה את יחסיהם עם ישראל. בנוסף, הכריזו מפיקות הנפט הערביות על אמברגו באספקת נפט למדינות תומכות ישראל ("משבר האנרגיה העולמי"), שגרמה למדינות שתמכו עד אותה עת בישראל, כגון יפן, להפנות לה עורף. בנובמבר 1975, קיבלה העצרת הכללית של האומות המאוחדות את החלטה 3379 שקבעה שהציונות היא גזענות.
ב-1977 נקשרו הקשרים הרשמיים הראשונים בין ישראל למדינה ערבית, עם ביקור סאדאת, נשיא מצרים, בישראל, שהביאו להסכמי קמפ דייוויד ב-1978 והסכם השלום בין ישראל למצרים ב-1979.
מלחמת לבנון הראשונה ב-1982 ובעיקר טבח סברה ושתילה יצרו ביקורת עולמית על ישראל[דרוש מקור]. האינתיפאדה הראשונה ב-1987 פגעה גם היא בדעת הקהל לגבי ישראל, שכן העלתה את שאלת השליטה על האוכלוסייה הערבית בשטחים. ניסיונותיהן של מדינות ערב להציג את ישראל כ"מדינה קולוניאליסטית" נשאו גם הם פרי וישראל זכתה לגינויים באו"ם.[דרוש מקור]
כיום
[עריכת קוד מקור | עריכה]התמוטטות הסדר הגושי בשלהי שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים והתחזקות הסחר הבינלאומי הביאה לשיפור ביחסי החוץ של ישראל, כשמדינות הגוש המזרחי (מזרח אירופה וברית המועצות לשעבר), החלו ב-1989 לקשור קשרים עם ישראל. בנוסף, קבוצה של מדינות אפריקאיות אשר ניתקו את קשריהן עם ישראל לאחר מלחמת יום הכיפורים בהשפעת מדינות ערב החלו לחזק את קשריהן עם ישראל מאמצע שנות השמונים. המדינות הראשונות בקבוצה זו היו זאיר, ליבריה, חוף השנהב וקמרון, ולקראת סוף שנות ה-80 הצטרפו אליהן אתיופיה וקניה. ובראשית שנות ה-90 קיימה ישראל קשרים עם מרבית מדינות אפריקה. גם עם במדינות הקומוניסטיות של מזרח אסיה קשרה ישראל קשרים בתקופה זו, החל ממונגוליה בספטמבר 1991, עבור דרך סין בינואר 1992 וכלה בווייטנאם, קמבודיה ולאוס במחצית השנייה של 1993[8]. כן נקשרו קשרים עם הוותיקן בדצמבר 1993, עם הודו, בינואר 1992.
גורם נוסף לחיזוק יחסי החוץ של ישראל היה חתימת הסכמי אוסלו ב-1992, שאפשרו למדינות ערב שונות, בהם מרוקו, תוניסיה, עומאן, מאוריטניה וקטר, לקשור קשרים עם ישראל, ואף לחתימת הסכם השלום בין ישראל ירדן ב-1994, אולם למעט ממלכת ירדן, הקשרים בין ישראל למדינות אלו נותקו או הושהו בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה או מבצע עופרת יצוקה[9].
ב-2020 נרשמה התפתחות ביחסי ישראל עם מדינות ערב, בעקבות חתימת הסכמי אברהם, הסכמי נורמליזציה בין ישראל לבין איחוד האמירויות הערביות, בחריין, סודאן ומרוקו.
ממדדים המודדים מוניטין מעמד והישגים מדיניים של מדינות, עולה כי ישראל נמצאת במגמת ירידה וממוקמת נכון לשנת 2024 בתחתית רשימת מדינות המערב. במדד ה best country המודד את התדמית המיוחסת למדינות, ישראל מובילה בנושאי יזמות וחדשנות אך בשאר התחומים היא ממוקמת בתחתית רשימת מדינות העולם וחווה ירידה עקבית מאז פורסם המדד לראשונה בשנת 2016. גם במדד אלקנו הבוחן נוכחות בינלאומית ובמדד lowy המודד נוכחות דיפלומטית קיימת מגמת ירידה[10].
היחסים עם המעצמות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנים הראשונות להקמת המדינה, צרפת הייתה המעצמה הקרובה לישראל. במבצע קדש חברה ישראל לצרפת ולבריטניה כדי לתקוף את מצרים, אך אחרי מלחמת ששת הימים עלה המתח בין המדינות ומדיניות צרפת הפכה לפרו-ערבית.
באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 תחת הנהגתו של ראש-הממשלה לוי אשכול החל תהליך ההתקרבות של ישראל לארצות הברית, והיחסים הלכו והתהדקו עם הזמן. בתקופת המלחמה הקרה נתפסה ישראל על ידי האמריקנים כנכס פרו-מערבי למול העולם הערבי הפרו-סובייטי ברובו. גם לאחר נפילת מסך הברזל והפיכתה של ארצות הברית למעצמת-העל היחידה בעולם נשמרו היחסים המיוחדים בין המדינות. קשר אסטרטגי זה עומד בבסיס מדיניות החוץ של ישראל.
ארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – יחסי ארצות הברית–ישראל
ארצות הברית נחשבת ל"ידידה הגדולה" של ישראל, והיא מצהירה מפעם לפעם כי היא ערבה לקיומה ולביטחונה של ישראל. ארצות הברית נחשבת לתומכת הקבועה של ישראל באומות המאוחדות, והיא משתמשת בזכות הווטו שלה כחברה קבועה במועצת הביטחון כדי למנוע קבלת החלטות אנטי-ישראליות. במקביל, ישראל היא תומכת מסורתית של ארצות הברית בכל החלטה שנוגעת לאינטרסים אמריקאים.
ממשלות ישראל נוהגות לתאם את עמדותיהן עם הממשל בארצות הברית. כאשר מתגלעות מחלוקות, כמו בנושא ההתנחלויות, ממשלת ישראל שואפת שהמחלוקת לא תעיב על היחסים בין המדינות. כתוצאה מההתנהגות של ממשלות ישראל ביחס לארצות הברית, יש הקוראים לה באירוניה "המדינה ה-51 של ארצות הברית".
כבר קודם להקמת מדינת ישראל נחשבה ארצות הברית למטרה אסטרטגית של הנהגת היישוב. למרות הסתייגויות של חוגים מסוימים בממשל האמריקאי, הכיר נשיא ארצות הברית הארי טרומן בישראל, כ-11 דקות לאחר הכרזת העצמאות, כשארצות הברית היא המדינה הראשונה להכיר בישראל.
החל משנות ה-70 של המאה ה-20, מעניקה ארצות הברית סיוע לישראל, כשהסיוע הכלכלי בוטל בשנות האלפיים והסיוע הביטחוני נמשך עד היום, דבר שהופך את ישראל לקניינית נשק גדולה בארצות הברית. בארצות הברית קיים לובי יהודי חזק שמסייע לקידום האינטרסים של מדינת ישראל אצל חברי סנאט וקונגרס ומתבסס על הקהילה היהודית הגדולה והעשירה בארצות הברית, שמתגוררת בעיקר במדינות מפתח במרוץ לנשיאות, כמו ניו יורק, קליפורניה ופלורידה.[דרוש מקור]
בתקופת הנשיא דונלד טראמפ הכירה ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל בנאום ירושלים, והעבירה במאי 2018 את שגרירות ארצות הברית בישראל לירושלים, בנוסף לכך ארצות הברית הכירה ברמת הגולן כחלק בלתי נפרד מישראל[11].
ברית המועצות ורוסיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – יחסי ברית המועצות–ישראל, יחסי ישראל–רוסיה
ברית המועצות הייתה מדינה השנייה בעולם להכיר בישראל. נשק ישראלי הגיע פעמים רבות מגרורות של ברית המועצות, כמו צ'כוסלובקיה. עד כדי כך הקשר היה חם בימי הקמת המדינה, שבארצות הברית פחדו שישראל הסוציאליסטית תהפוך למדינה קומוניסטית.
לאחר שדוד בן-גוריון בחר את צד המערב ולאחר שמלחמת קוריאה העלתה את החיכוך בין מעצמות העל, סייעה ברית המועצות למדינות ערב, במסגרת המלחמה הקרה בארצות הברית. היא סיפקה לסוריה ולמצרים נשק, יועצים ואף לוחמים. כמו כן עשתה שימוש רב בתעמולה אידאולוגית אנטי-ישראלית כדי לנגח את ישראל והציונות. במשך שנים ארוכות סירבה ברית המועצות להתיר עלייה לישראל ושחרור סרבני מצפון, דבר שגרם לביקורת בישראל ולקמפיין "שלח את עמי". אחת מנקודות השפל ביחסים אלו הייתה הפיגוע בצירות הסובייטית בתל אביב בפברואר 1953. למרות התנצלות ישראל ניתקה ממשלת ברית המועצות כל יחסים דיפלומטיים עם ישראל עד לשיחות חשאיות שנערכו בסופיה כארבעה חודשים מאוחר מכן.
לאחר תום המלחמה הקרה ונפילת ברית המועצות, הטונים הצורמים שהגיעו מרוסיה התמתנו, וחודשו היחסים דיפלומטיים, הכלכליים והביטחוניים עם רוסיה. מאידך, רוסיה תומכת באיראן, בסוריה ובפלסטינים, ומייצאת להם נשק. אחת הסיבות לכך היא כדי להוכיח עצמאות במדיניות החוץ מול ארצות הברית. יש ביקורת בישראל על הקשר של הרוסים לתוכנית הגרעין האיראנית וכן על יחסם הסלחני לטרור פלסטיני.
במקביל, היחסים הכלכליים והתרבותיים של ישראל ורוסיה נמצאים בפריחה בשל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים.
בריטניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – יחסי הממלכה המאוחדת–ישראל
בריטניה הייתה המעצמה העולמית העיקרית שהעניקה גיבוי ותמיכה לתנועה הציונית מימי הצהרת בלפור. היחסים הקרובים עם היישוב נחלשו לקראת סוף תקופת המנדט. לאחר הקמת המדינה שיתפה ישראל פעולה עם בריטניה (וצרפת) במלחמת סיני בשנת 1956. בריטניה מקיימת יחסים צבאיים עם ישראל במסגרת נאט"ו ומייצאת לה נשק[12], בתנאי שלא תשתמש בו ביהודה ושומרון. הבריטים הואשמו לעיתים קרובות על ידי ערבים בפרו-ישראליות, ועל ידי ישראלים בפרו-ערביות, בניהול מדיניותם במזרח התיכון. שאלת המדיניות הבריטית בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי, בעיקר לאחר 1967, היא שנויה במחלוקת בבריטניה עצמה, וניתן למצוא מגוון דעות רחב בנושא זה.
בשנים האחרונות הצטרפותה של בריטניה למחנה הנלחמים בטרור האסלאמיסטי ברחבי העולם הביאה להבנה גדולה יותר לצורכי הביטחון של ישראל, בעיקר מצידה של ממשלת בריטניה. עם זאת בקרב חלקים של השמאל הבריטי, כגון חבר הפרלמנט ג'ורג' גאלאוויי, נמשכת הביקורת כלפי מדיניות ישראל. כמו כן באקדמיה הבריטית רווחת דעה אנטי-ישראלית רחבה ובשנים האחרונות נוצרו יוזמות להחרמת אוניברסיטאות ישראליות במחאה על השליטה הישראלית ביהודה ובשומרון. מגמה זו של ביקורת קשה הקיימת בכל חוגי השמאל באירופה, ובמיוחד בצרפת ובמדינות סקנדינביה, התגברה עם הפגיעה באוכלוסייה אזרחית פלסטינית במהלך האינתיפאדה השנייה, בניית גדר ההפרדה ומלחמת לבנון השנייה. עם זאת, תוכנית ההתנתקות שיפרה את היחס לישראל באירופה.
יש בדרך כלל התאמה באירופה בין היחס לישראל לבין היחס לארצות-הברית. החוגים האנטי אמריקנים בציבור האירופי הם בדרך כלל מתנגדי ישראל. החוגים הפרו-אמריקנים, ובהם רוב הממשלות האירופיות, הם בדרך כלל גם פרו-ישראלים יותר.
צרפת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – יחסי ישראל–צרפת
עד שנות השישים הייתה צרפת הידידה המרכזית של ישראל, והיא סיפקה חלק ניכר מהנשק של המדינה הצעירה. שיאי הסיוע הביטחוני של צרפת לישראל התבטאו בעסקת המיראז'ים והסיוע בבניית הכור האטומי בדימונה. ב-1956 נלחמה צרפת לצד ישראל במלחמת סיני. כיבושי ישראל במלחמת ששת הימים, והעובדה שישראל נלחמה בידידותיה של צרפת, לבנון וסוריה, הובילו להטלת אמברגו על סחר בנשק עם ישראל. מלחמת לבנון הראשונה הביאה לביקורת מתמשכת על המדינה, ולמדיניות פרו-ערבית מובהקת, שהושפעה מהאוכלוסייה המוסלמית והערבית הגדולה בצרפת. היחסים בין המדינות הגיעו לשפל בתקופת כהונתו של ז'אק שיראק, אשר הרבה למתוח ביקורת נוקבת על ישראל, תוך תמיכה בפלסטינים וביאסר ערפאת. בשנים אלו גם התגברו באופן ניכר מקרי האנטישמיות בצרפת. בשנת 2007 נבחר לתפקיד נשיא המדינה ניקולא סרקוזי, אשר ידוע בתמיכתו במדינת ישראל. סרקוזי הביע מספר פעמים בכלי התקשורת את תמיכתו בישראל, ואף הגיע לוועידת הנשיא בבנייני האומה בירושלים. עם עלייתו לנשיאות, הפכה צרפת לידידה הגדולה ביותר של ישראל באירופה. במהלך מלחמת לבנון השנייה קראה צרפת להפסקת אש הומניטרית בין ישראל וחזבאללה, וכך גם במהלך מבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה. ההתקרבות בין המדינות פסקה עם עלייתו לנשיאות של יורשו של סרקוזי, פרנסואה הולנד.
גרמניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – יחסי גרמניה–ישראל
יחסי ישראל וגרמניה הם יוצאי דופן וטעונים. מדינת ישראל, שהוקמה שלוש שנים אחרי כניעת גרמניה הנאצית, נעה בין שאיפה שברגש להחרמת גרמניה לבין רצון למחול לגרמנים על מנת לשפר את סיכויי ההישרדות. בדרכון שהוציאה המדינה בשנותיה הראשונות נכתב כי הוא תקף לכל מדינות העולם, פרט לגרמניה, אולם בעל הדרכון היה יכול לבקש כי המילים "פרט לגרמניה" יימחקו.
ב-1952 נחתם הסכם השילומים עם גרמניה המערבית של קונראד אדנאואר. ההסכם ספג ביקורת קשה מצד מנהיגים ישראלים, כמנחם בגין ודב שילנסקי ונגדו התקיימו הפגנות קשות, שבהן הופיעו, לראשונה אחרי השואה, יהודים עם טלאי צהוב. במשך שנים אחר כך, ישראלים רבים החרימו תוצרת גרמנית וסירבו לבקר על אדמתה. כיום רק ישראלים מעטים מחרימים סחורות גרמניות וברלין היא יעד תיירותי ישראלי מרכזי.
בתחילת שנת 1965, היה יחסו של קנצלר גרמניה, לודוויג ארהרד, אוהד לישראל והיהודים. בדומה לקודמו, אדנאואר, היה גם ארהרד מעוניין בכינון קשרים דיפלומטיים עם ישראל, אך אף הוא נרתע מפעולה בנושא, בעיקר כיוון שחשש מהתגובות בעולם הערבי.
המצב הפוליטי בגרמניה עבר מספר שינוי משמעותי בעקבות מספר אירועים ב-1965:
- משבר קואליציוני בגרמניה המערבית – תמיכת הציבור בקואליציה הידרדרה. בין חברי הקואליציה התעורר דיון בנוגע להחלת חוק ההתיישנות על פשעי הנאצים – עניין שהיו לו השלכות לגבי כהונתם של שרים בממשלה. נשקפה סבירות גבוהה לפירוק הקואליציה.
- גרמניה הפסיקה את אספקת הנשק לישראל, בניגוד להבטחותיה הפומביות. לוי אשכול, שהיה אז ראש ממשלת ישראל, נאם בכנסת ב-15 בפברואר 1965 נגד גרמניה בעקבות הפרות אלה. אשכול טען אז כי גרמניה "נושאת באחריות כבדה ללא דוגמה". בעקבות הדברים, נערכו הפגנות נגד חברות גרמניות ברחבי ארצות הברית, והיו שהשוו את הפרת ההסכמים הללו לאופן שבו הפרה גרמניה הנאצית את ההסכמים עליהם חתמה. בנוסף נטען שהפסקה זו של משלוחי הנשק היא כניעה של הגרמנים בפני מצרים.
- ארצות הברית הסתבכה במלחמת וייטנאם וחשה עצמה מבודדת מבחינת הכוח הרב לאומי.
- גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים, הזמין את ראש ממשלת גרמניה המזרחית, ולטר אולבריכט, לביקור רשמי בארצו. הממשל בגרמניה המערבית ראה בכך צעד עוין, ואף שקל את הפסקת היחסים הדיפלומטיים עם מצרים בשל כך.
גרמניה הבינה כי אם תתרחש החרפה במזרח התיכון או שתפרוץ מלחמה, העולם יטען כי גרמניה גרמה להפרת האיזון באזור, וכי אם ינותקו היחסים הדיפלומטיים בין גרמניה המערבית ומצרים, ייווצר תקדים בעל השלכות חמורות שיצרו את צעדי המדיניות בנושא היחסים בין גרמניה המזרחית לגרמניה המערבית. גרמניה המערבית העדיפה לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, כיוון שחשבה שפעולה כזו תחזיר את היציבות למזרח התיכון, תבטל את הצורך באספקת נשק לישראל ותאפשר להמיר אותה בסיוע כלכלי; כמו כן, גורמים עוינים בקואליציה יעזבו לפחות לזמן מה את עניין חוקי ההתיישנות; לבסוף, גם אם מצרים ומדינות נוספות ינתקו את קשריהן הדיפלומטיים, גרמניה תהיה מסוגלת לספוג זאת.
קורט בירנבך מונה לעסוק בצדדים הטכניים. ראשית, הקמת קונסוליות בשתי המדינות, שיהפכו בבוא העת לשגרירויות מלאות; שנית, סיוע כלכלי ופגישה אישית בין לוי אשכול ללודוויג ארהרד. ארהרד שחרר ידיעה לעיתונות ב-7 במרץ 1965, שבה נכתב: "הממשלה הפדרלית חותרת לכינון קשרים דיפלומטיים עם ישראל. צעד זה עשוי לתרום לנורמליזציה ביחסים. הוא אינו מכוון נגד שום מדינה ערבית. הממשלה הפדרלית לא תספק נשק לאזורי מתיחות."
באופן זה החלו יחסים דיפלומטיים מלאים בין ישראל וגרמניה המערבית ב-1965. יחסים אלה התחממו, גם כאשר מדינות אירופה אחרות ביקרו את ישראל. לעיתוני גרמניה יש יחס מיוחד לישראל. בצהובון בילד אף נדרשים העיתונאים לחתום על נאמנות לישראל.[דרוש מקור] עם עליית אנגלה מרקל לשלטון חלה התחממות ביחסים בין גרמניה לישראל, גרמניה אף מעניקה לה סיוע צבאי במסגרת הצוללות מסדרת דולפין שמימנה ממשלת גרמניה לישראל בתגובה למלחמת המפרץ. אחד המניעים ליחסים בין ישראל וגרמניה הוא חובה מוסרית, שנמצאת בקונצנזוס הפוליטי והציבורי בגרמניה, לדאוג להישרדות ישראל.
אירופה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כיום בעלות הברית העיקריות של ישראל באירופה הן בריטניה, אוסטריה, גרמניה, צרפת, צ'כיה והולנד. מדינות מזרח אירופה מנהלות קשרים מסחריים ענפים וצומחים עם ישראל ומייבאות ממנה נשק. במהלך העשור השני של המאה ה-21 קשרה ישראל חמים עם מדינות קבוצת וישגראד.
מבין מדינות מערב אירופה באופן מסורתי, על אף שלישראל עם עמן יחסים מלאים, בקרב הממשלה והאזרחים באירלנד ואיסלנד קיימת גישה אנטי-ישראלית ותמיכה בלתי מסויגת בפלסטינים. כך גם לגבי האוכלוסיות בחבל הבסקים והסקוטים.
הולנד
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – יחסי ישראל-הולנד
הולנד וישראל מקיימות יחסי ידידות קרובים וחמים, והולנד נחשבת לאחת המדינות הקרובות לישראל, והיא תומכת עקבית בה במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני[13]. ראש ממשלת הולנד, מארק רוטה, ידוע כתומך נלהב של ישראל. הולנד הייתה המדינה האירופית היחידה שהחזיקה בשגרירות בירושלים לפני החלטה 478 של מועצת הביטחון של האו"ם ב-1980, שקראה לסגירת שגרירויות בירושלים.
חצי האי האיברי
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – יחסי ישראל–ספרד; יחסי ישראל–פורטוגל יחסי ישראל-אנדורה
היחסים בין ישראל לשתי מדינות חצי האי האיברי, ספרד ופורטוגל, מעולם לא היו חמים במיוחד. ישראל יצרה יחסים דיפלומטיים מלאים עם פורטוגל ב-1977[14], ועם ספרד ב-1986, שהייתה המדינה האירופית האחרונה להכיר בישראל. ספרד נחשבת למדינה עוינת לישראל, והיחסים בינה לבין ישראל ידעו הרבה קשיים במשך השנים. העוינות נוצרה עקב סירובה של ישראל לכינון יחסים עם ספרד ב-1949 ודחיית שירותי התיווך של הקונסול הספרדי הוותיק לירושלים, אנטוניו דה ביובר, בעקבות הנטיות הפשסטיות של המדינה הספרדית[15]. לאחר שנים מעטות התהפך הגלגל, וישראל הייתה זו שחיזרה אחר ספרד, אך ספרד, שיצרה כבר קשר יציב עם העולם הערבי, סירבה[16]. רק כעשור לאחר מותו של פרנקו, ב-1986, נקשרו יחסים בין ספרד לישראל, אך הקשרים בין המדינות לא התחממו.
סקנדינביה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – יחסי ישראל–שוודיה; יחסי ישראל–נורווגיה; יחסי ישראל–פינלנד; יחסי איסלנד–ישראל;יחסי דנמרק-ישראל
בשנותיה הראשונות של ישראל, נהנתה המדינה הצעירה מאהדה רחבה של מדינות סקנדינביה, שתמכו בדמוקרטיה הצעירה בהתלהבות רבה, תוך דגש על היותה של ישראל מדינה ייחודית בנוף המזרח תיכוני. הסממנים הסוציאליסטים של ישראל, דוגמת הקיבוץ, היוו מוקד משיכה למתנדבים משוודיה. עם זאת, בחלוף השנים, עם פרוץ העימותים בין ישראל לפלסטינים ועקב תחושת האכזבה של ממשלת נורווגיה מכך שהסכמי אוסלו לא הובילו לשלום קבע, הפכו מדינות האזור למבקרות קשות של ישראל.
יוון וקפריסין
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – יחסי יוון–ישראל; יחסי ישראל–קפריסין
היחסים בין ישראל ליוון וקפריסין היו קרים לאורך השנים, כיוון שישראל נתפסה כמזוהה עם טורקיה, יריבתן הגדולה. עם התדרדרות היחסים בין ישראל לטורקיה בתקופת רג'פ טאיפ ארדואן, התחממו היחסים בין ישראל ליוון ולקפריסין, ושלושת המדינות משתפות פעולה במגוון אזורים, בין היתר במסגרת פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון.
אסיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ישראל נמצאת בקשרי מסחר וחוץ טובים עם הודו, עם קזחסטן, עם סין ועם יפן.
יחסי ישראל והודו קשורים גם לסיוע צבאי של ישראל להודו נגד פקיסטן השכנה. הודו הפכה בשנים האחרונות לשותפת מסחר מרכזית ותעשיית ההיי-טק הישראלית מעסיקה מתכנתים הודים רבים.
במשך שנים היו היחסים בין ישראל וסין בעייתיים עקב התמיכה המסורתית של סין במדינות הבלתי-מזדהות והתנגדותה למדינות מערביות ועקב היחסים בין ישראל לטאיוואן. יחסי ישראל וסין השתפרו מעט עם ההפשרה במדיניות הסינית, אך נפגעו עקב הווטו האמריקאי על עסקת ההשבחה של מטוסי הפאלקון.
דרום קוריאה וסינגפור מקיימות קשרים הדוקים עם ישראל בשל הדמיון שיש בין המדינות ומצבן הגאופוליטי.
ישראל מקיימת קשרים עם ממשלת מיאנמר, ויש לה שגרירות ביאנגון. שגרירות מיאנמר בישראל נמצאת בתל אביב והיא אחת השגרירויות הגדולות של מיאנמר בעולם. הקשרים כוללים סחר בידע והכשרת פקידי ממשל ממיאנמר בארץ. ישנם פרסומים הטוענים שהקשרים כוללים גם סחר בנשק.
אפריקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – יחסי אפריקה–ישראל
היחסים בין ישראל למדינות אפריקה השונות מגוון: מדינות צפון אפריקה המוסלמיות ברובן אינן מקיימות יחסים עם ישראל, פרט למצרים ומרוקו, אך מרביתן קיימו יחסים במידה מסוימת עם ישראל בתקופות שונות. מדינות דרום ומרכז אפריקה מקיימות ברובן יחסים עם ישראל.
בשנותי הראשונות של ישראל היא קיימה יחסים עם משטר האפרטהייד הדרום-אפריקני, כברית מנודים.
קבוצה של מדינות אפריקאיות אשר ניתקו את קשריהן עם ישראל לאחר מלחמת יום כיפור בהשפעת מדינות ערב החלו לחזק את קשריהן עם ישראל מאמצע שנות השמונים. המדינות הראשונות בקבוצה זו היו זאיר, ליבריה, חוף השנהב וקמרון ולקראת סוף שנות השמונים הצטרפו אליהם אתיופיה וקניה. תהליך כינון הקשרים התקדם באיטיות בגלל העדר נחרצות ישראלית לכינון הקשרים מחד, חלקית בגלל חוסר הרצון של הממסד הביטחוני בקשרים רשמיים אשר עלולים להפריע לקשרים הביטחוניים החשאיים, ומאידך בגלל הקשרים של ישראל עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. אולם בראשית שנות התשעים כוננו קשרים דיפלומטיים כמעט עם כל מדינות אפריקה.
בספטמבר 2011 נפתחה מחדש שגרירות ישראל בגאנה לאחר 38 שנות נתק.
אתיופיה וקמרון נוקטות במדינות פרו-ישראלית, ומלאווי וגינאה המשוונית הכריזו כי יעבירו את שגרירויותיהן לירושלים.
אמריקה הלטינית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקרב מדינות אמריקה הלטינית, ישראל אינה מקיימת יחסים דיפלומטים עם ארבע מדינות בלבד: קובה, שניתקה את יחסיה עם ישראל בעקבות מלחמת יום כיפור ב-1973, ונצואלה, שניתקה את יחסיה עם ישראל בעקבות מבצע עופרת יצוקה ב-2009. בנוסף להם ניתקה בוליביה את יחסיה עם ישראל ב-2011, אך הם שוחזרו ב-2019, ונותקו שוב בעקבות מלחמת חרבות ברזל ב-2023. קולומביה שגם ניתקה את יחסיה עם ישראל בעקבות מלחמת חרבות ברזל ב-2024. כוננה קשרים דיפלומטיים עם מרבית מדינות יבשת אמריקה במהלך שנות החמישים, בעיקר לאחר מלחמת סיני, ורבות מהם הקימו שגרירויות בירושלים לפני מלחמת ששת הימים, שהועברו לתל אביב ב-1980 בעקבות החלטה 478 של מועצת הביטחון של האו"ם.
מקרב מדינות אמריקה גואטמלה, פנמה, ארגנטינה, פרו וקנדה נוקטות בעמדה פרו ישראלית.
קנדה הייתה המדינה הראשונה בעולם שהודיעה על החרמת החמאס לאחר ניצחונו בבחירות לרשות המחוקקת הפלסטינית בשנת 2006.
גואטמלה העבירה בעקבות ארצות הברית במאי 2018 את שגרירותה בישראל לירושלים.
אוקיאניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אוסטרליה נוקטת במדיניות פרו-ישראלית, ומיקרונזיה, נאורו, פלאו ואיי מרשל תומכות לרוב באופן גורף בישראל בהצבעות האו"ם.
העולם הערבי-מוסלמי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ירוק בהיר: מדינות בהן אין כניסה לבעלי דרכון ישראלי.
ירוק כהה: מדינות בהן אין כניסה למי שמוטבעת על דרכונו חותמת של ממשלת ישראל
ישראל שוכנת במרכז המזרח התיכון ומוקפת במדינות מוסלמיות-ערביות, ואף בשטחה חי מיעוט ערבי-מוסלמי גדול, ומראשיתה היא מצויה בסכסוך עם העולם הערבי.
מקום המדינה עד לשנות התשעים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכרזת העצמאות של ישראל במאי 1948 נתקלה בהתנגדות רחבה בעולם הערבי, שהביאה לפריצת מלחמת העצמאות, בה השתתפו שבע מדינות ערביות-מוסלמיות שפלשו לתחומי המנדט הבריטי. עם סיום מלחמת העצמאות סירבו מדינות ערב לחתום על הסכמי שלום והסכימו רק להסכמי שביתת נשק על מנת שהלחימה לא תעבור לגבולם (עיראק, שאין לה גבול משותף עם ישראל, סירבה לחתום על הסכמי שביתת הנשק).
כתוצאה ממצב זה לא קיימה ישראל יחסים משמעותיים עם מדינות ערב (למעט ירדן) עד לסוף שנות השבעים. במהלך השנים היו מגעים בלתי רשמיים מעטים בין הצדדים, בעיקר בוועדות שביתת הנשק שהוקמו כתוצאה מההסכמי שביתת הנשק.
עם ירדן קיימה ישראל קשרים משמעותיים, שהיו המשך לקשרים עם המלך עבדאללה הראשון לפני קום המדינה. קשרים אלו אף הבשילו בתחילת שנות החמישים לחתימה על הסכם שלום בראשי תיבות, אולם המגעים נפסקו לאחר רצח המלך עבדאללה בעת ביקורו בהר הבית ב-1951. לאחר הפסקה בת עשור, התחדשו המגעים עם ירדן בתחילת שנות השישים, ואף על פי שקשרים אלו לא הצליחו למנוע את השתתפות ירדן במלחמת ששת הימים, הרי שלאחריה נמשך שיתוף הפעולה וישראל אף סייעה לירדן למנוע פלישה סורית לתחומה במהלך ספטמבר השחור. כתוצאה מקשרים אלו נמנעה ירדן מהשתתפות משמעותית במלחמת יום כיפור ולאחר מכן קיימה שלום דה פקטו עם ישראל.
לאחר התבוסה במלחמת ששת הימים וחוסר ההצלחה של מלחמת ההתשה ניסתה מצרים להחזיר את כבודה, על ידי קבלת סיני מישראל. חוסר ההצלחה שלה להשיג זאת באמצעים מדיניים בשל המדיניות הקשוחה של ממשלת גולדה מאיר היה בין הסיבות לפרוץ מלחמת יום כיפור. לאחר המלחמה החלו מגעים מדיניים בין ישראל ומצרים שהתנהלו תחת המטרייה של שיחות הפרדת הכוחות. הסכם הביניים שהושג ב-1975, הביא להמשך המגעים, לביקורו של אנואר סאדאת בישראל ב-1977 ולבסוף להסכם השלום ב-1979. עם זאת מצב השלום החם יחסית של השנים הראשונות התדרדר במהלך מלחמת לבנון הראשונה לשלום קר.
בתקופה זו ישראל קשרה יחסים עם מדינות מוסלמיות שאינן ערביות כגון ניגריה, ניז'ר, מאלי וצ'אד. יחסים אלו נותקו בעקבות חרם של האיחוד האפריקני על ישראל. חלק מהיחסים שוקמו בשנות התשעים.
כמו כן, מדינות מוסלמיות כמו איראן (עד למהפכה) או קטר קיימו בעבר יחסים דיפלומטיים וקשרי מסחר משמעותיים עם ישראל.
מדינה מוסלמית נוספת שקיימה קשרים עם ישראל מ-1950 היא טורקיה, עמה יש ליישראל יחסים מורכבים מאז ועד היום.
החל משנות התשעים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר חתימת הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן והחתימה על הסכמי אוסלו חל שיפור מסוים ביחסיה של ישראל עם מספר מדינות ערביות. עם מצרים קיים שלום קר מאז פרוץ מלחמת לבנון הראשונה ב-1982. בין מצרים, ירדן והרשות הפלסטינית לבין ישראל קיימים הסכמים מסחריים מיוחדים הנותנים עדיפות לתוצרת משותפת, בעיקר בתחום הטקסטיל.
ישראל נמצאת ביחסי איבה מתוחים עם סוריה ועם לבנון.
בשנים אלו הוחרפו היחסים עם איראן, שלאחר המהפכה האיראנית ועליית רוחאללה ח'ומייני לשלטון ניתקה את יחסיה עם ישראל. איראן תמכה באופן פעיל בחזבאללה בזמן מלחמת לבנון השנייה. היחסים של ישראל עם הרשות הפלסטינית יודעים עליות וירידות, שחלקן מביאות לפרצי אלימות קשים.
מדינות ערב שאינן מקיימות קשרים עם ישראל הן אלג'יריה, לוב, תימן, ולא ניתן לבקר בהם עם דרכון ישראלי או דרכון שהוחתם בישראל. גם מדינות מוסלמיות שאינן במזרח התיכון כמלזיה ואינדונזיה אינן מקיימות יחסים עם ישראל. מדינות ערב שמקיימות יחסים חמים יותר עם ישראל הן ערב הסעודית, ג'יבוטי ועומאן.
אלבניה גם היא שדרגה את יחסיה עם מדינת ישראל בתקופה זו, כמו חלק מהמדינות המוסלמיות במרכז אסיה שנוצרו מהתפוררות ברית המועצות.
המאה ה-21
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – הסכמי אברהם, הסכם איחוד האמירויות–ישראל, הסכם בחריין–ישראל, הסכם ישראל–סודאן, הסכם ישראל–מרוקו
היריבות הפנים-מוסלמית בין איראן ובעלות בריתה מול סעודיה ומדינות נוספות במזרח התיכון, הוביל ליצירת אינטרס משותף בין ישראל לבין יריבותיה של איראן. אינטרס משותף זה הביא לגל של חיבורים בין ישראל למדינות המפרץ[17].
בשנת 2020 החלו היחסים בין ישראל ומדינות ערביות שונות לצאת לאור בהדרגה (שעד כה היו חשאיים, אם בכלל קוימו באופן ישיר) ובכך שברו את המוסכמה הכוללת בעולם הערבי שהחרימה את ישראל. ראשונה לחתום על הסכם נורמליזציה הייתה איחוד האמירויות הערביות. לאחר מכן הצטרפה בחריין וחתמה על הסכם במקביל לזה עם האמירויות[18][19].
ב-4 בספטמבר 2020, קוסובו חתמה על הסכם סרביה–קוסובו, ובנוסף לכך חתמה על הסכם לנורמליזציה עם ישראל. ב-1 בפברואר, קוסובו כוננה יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל בטקס וירטואלי[20]. ב-14 במרץ, נחנכה שגרירות קוסובו בירושלים[21], ובכך הפכה קוסובו למדינה השלישית שפתחה שגרירות בירושלים (אחרי ארצות הברית וגואטמלה).
ב-23 באוקטובר 2020, הכריזו ישראל וסודאן על הסכם נורמליזציה בתיווך ארצות הברית[22]. ב-6 בינואר 2021, סודאן הצטרפה להסכמי אברהם על ידי חתימת ההצהרה[23].
ב-10 בדצמבר 2020, הכריזה ארצות הברית על הסכם נורמליזציה בין מרוקו וישראל, בתיווכה. ב-22 בדצמבר 2020 ההסכם נחתם ברבאט, בירת מרוקו[24]. ב-26 בינואר 2021 פתחה ישראל מחדש את משרד הקישור ברבאט (עליו מונה דוד גוברין)[25], וב-9 בפברואר באותה השנה נפתח משרד הקישור המרוקאי בישראל[26].
בין הסיבות לשבירת החרם על ישראל הן:
- הבחירות לנשיאות בארצות הברית - לחץ אמריקאי כבד הופעל על נסיכויות המפרץ תחילה ולאחר מכן באפריקה עקב הבחירות המתקרבות בארצות הברית ורצונו של הנשיא דונלד טראמפ להישגים מדיניים בעייני הציבור האמריקאי והתקשורת בטרם הגיעו של יום הבוחר בנובמבר[27][28][29].
- הטבות אמריקאיות - מדינות רבות סבורות כי דרך ישראל, בעלת בריתה הקרובה של ארצות הברית, האמריקאים ייטיבו עימם ויעניקו להם הטבות שחשקו בהם לאורך השנים. בין היתר; מכירת נשק מתקדם לאמירויות (בין היתר מטוסי F-35 מתקדמים)[30][31], הוצאת סודאן מרשימת המדינות המממנות טרור (הכללה ברשימה זו גוררת החרמה נוקשה וסנקציות בידי ארצות הברית ומדינות המערב)[32], הכרה בסיפוח המרוקאי של סהרה המערבית והכרה בקוסובו כישות מדינית[33][34].
- ישראל - המדינות חשקו ביצוא הישראלי הכולל טכנולוגיות מים, חקלאות וסייבר[35][32]. מימד נוסף הוא שיתוף הפעולה האזורי והחזית האחידה נגד איראן[36][37][38].
בנוסף לכך, נוצרה התחממות ביחסי ישראל עם מצרים, ירדן וטורקיה[39].
בפברואר 2023 נחנכה שגרירות צ'אד בישראל, במעמד ראש ממשלת ישראל נתניהו ונשיא צ'אד מחמוד דבי איטנו[40].
באוגוסט 2023 דווח כי שר החוץ אלי כהן נפגש בחשאי עם שרת החוץ של לוב נג'לא אל-מנגוש. הפגישה התקיימה באופן חשאי ברומא שבאיטליה בתיווכו של שר החוץ האיטלקי אנטוניו טאיאני, והיא הפגישה הראשונה אי פעם בין שרי החוץ של שתי המדינות[41]. בעקבות פרסום דבר הפגישה החשאית הושעתה השרה ואף נמלטה מארצה[42].
טורקיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – יחסי טורקיה–ישראל
לישראל היו יחסי מסחר וצבא מיוחדים עם טורקיה, שמהווה סיוע אסטרטגי מול השכנה המשותפת, סוריה. גם לאחר עלייתה לשלטון של מפלגת הצדק והפיתוח הפרו-אסלאמית בטורקיה, נותרו היחסים המיוחדים, שחלקם נעשו ישירות מול הצבא. ב-2010 יצא מטורקיה משט לעזה, שנעצר על ידי חיל הים הישראלי, ובעקבותיו הוקפאו היחסים בין ישראל לטורקיה כמעט לחלוטין, כשבין היתר, הוקפא קו הטיסות בין נמל התעופה בן-גוריון ואנטליה (שהיה פעיל במשך 20 שנה ברציפות ונחשב לאחד מקווי התעופה הישראלים הפעילים ביותר) וכן החלו חילופי האשמות חריפים בין ממשלת טורקיה לממשלת ישראל. ב-2016 נחתם הסכם פיוס בין המדינות, והחוזרו השגרירים. אולם במאי 2018 על רקע המהומות בגבול עזה במאי 2018, גרשה טורקיה את השגריר הישראלי, ובתגובה גרשה ישראל את קונסול טורקיה[43]. היחסים שוקמו בתחילת שנות העשרים של המאה ה-21.
החרם הערבי
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – החרם הערבי
החרם הערבי הוכרז בינואר 1946 על ידי הליגה הערבית, והוא כלל איסור על קשרים כלכליים ישירים של חברות הליגה עם ישראל וחרם שניוני על חברות המקיימות קשרים כלכליים עם מדינת ישראל. החרם הערבי הגיע לשיאו בשנות השבעים והשמונים, והוא פגע בסחר הישראלי. השפעת החרם על הסחר הישראלי התפוגגה בשנות ה-90, כשהתחילו להופיע בישראל מוצרים חדשים של מותגים בינלאומיים, כמו מכוניות מיצובישי וטויוטה, פחיות פפסי קולה וסניפים של רשת מקדונלד'ס וברגר קינג, ובראשית המאה ה-21 התפוררה השפעתו על מדינות ערב ונוצרו קשרי סחר בין מדינות ערב השונות וישראל.
מדינות העולם השלישי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד מלחמת יום הכיפורים, ישראל עשתה ניסיונות להיחלץ מהבידוד העולמי ביצירת קשרים עם מדינות עולם שלישי מתפתחות בדרום אמריקה, אסיה ואפריקה כמו בורמה ואוגנדה. היחסים עם מדינות אפריקה נפסקו בין השאר בגלל מה שראו ככיבוש ישראלי באפריקה (כיבוש סיני במלחמת ששת הימים[44]) ובשל הבטחות לסיוע ערבי. כדי להיחלץ מהבידוד ישראל קיימה יחסים מיוחדים עם מדינות מבודדות, כמו דרום אפריקה וטאיוואן. חלק מקשרים אלו, עם מדינות שפוגעות בזכויות אדם, גרמו לנזקים נוספים בהיבטים שונים. באופן מסורתי, ישראל נוטה לתמוך באו"ם באינטרסים של המעצמות הגדולות על חשבון מדינות העולם השלישי, ועל כך היא זוכה לביקורת באותן מדינות.
ארגוניים בין לאומיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]האו"ם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – יחסי האו"ם–ישראל
מאז הקמת המדינה ב-14 במאי 1948, ידעו יחסי ישראל והאומות המאוחדות עליות ומורדות. רוב המחלוקות נוגעות בסכסוך הערבי-ישראלי (והסכסוך הישראלי-פלסטיני). מצבה של ישראל באו"ם רחוק מלהיות נוח. בעצרת האו"ם חברות 60 מדינות מוסלמיות, מהן 24 מדינות ערביות. מדינות אלה מתייצבות לעיתים קרובות נגד עמדות ישראל. פעמים רבות מדינות העולם השלישי מתנגדות גם הן לעמדה הישראלית, הנתפשת קשורה לארצות הברית. בנסיבות אלה התקבלו במוסדות האו"ם החלטות רבות שנוגדות את עמדת ממשלת ישראל. ישראל נהנית מתמיכה עקבית בהצבעות באו"ם של ארצות הברית, המטילה לעיתים קרובות וטו במועצת הביטחון על החלטות שאינן אוהדות לישראל. מדינות אירופה מצביעות בנושאים שונים של הסכסוך הישראלי-ערבי על פי העניין העומד לדיון. לעיתים, הן תומכות בצד הישראלי, לעיתים נמנעות ולעיתים מצביעות נגד. בשנים 1961–2000 לא הייתה ישראל חברה באף קבוצה אזורית באו"ם, בשל התנגדות המדינות האסלאמיות בקבוצה האזורית של אסיה. בשנת 2000 קיבלה ישראל חברות מוגבלת בקבוצת מערב אירופה ואחרות (WEOG).
לאו"ם היה תפקיד מכריע בהקמת ישראל, כשבעקבות קבלת תוכנית החלוקה על ידי העצרת הכללית ב-29 בנובמבר 1947 פינתה בריטניה את המנדט והוקמה מדינת ישראל. התוכנית קראה לחלוקת שטחי המנדט בין שתי מדינות: יהודית וערבית ובינאום ירושלים. ההחלטה התקבלה בתמיכת 33 קולות, 13 מתנגדים ו-10 נמנעים. זו הייתה הפעם הראשונה שהוקמה מדינה בעקבות החלטת האו"ם.
במהלך מלחמת העצמאות פעלו בישראל שני מתווכים מטעם האו"ם, שניסו להשיג הפסקת אש בין ישראל לשכנותיה: פולקה ברנדוט, שנרצח בירושלים, וראלף באנץ', שנתמנה במקומו והביא לבסוף לחתימת הסכמי שביתת הנשק ב-1949.
היחסים הישירים בין ישראל לאו"ם החלו בדצמבר 1948, בדיון ראשון על קבלת ישראל לארגון[45]. ב-17 בדצמבר נדחתה במועצת הביטחון בקשתה של ישראל להתקבל לאו"ם[46]. במרץ 1949 אישרה מועצת הביטחון את קבלתה של ישראל לאו"ם בהחלטה 69 שלה, שאשרורה על ידי העצרת הכללית בהחלטה 273 ב־11 במאי 1949 קבלה את ישראל לאו"ם כחברה ה-59, ולמחרת הניפו שר החוץ משה שרת ושגריר ישראל באו"ם אבא אבן את דגל ישראל בפתח הבניין.
על אף שישראל חבה את קיומה להחלטת האו"ם, אין היא נהנית בו מתמיכה, ובישראל קיימת חשדנות קשה כנגד האו"ם, שהתבטאה באמרתו של דוד בן-גוריון, "או"ם שמום".
לשפל חסר תקדים הגיעו יחסי ישראל והאו"ם בהחלטה 3379 של העצרת הכללית, שהתקבלה בנובמבר 1975, בתמיכת המדינות הקומוניסטיות ומדינות ערב, שהגדירה את הציונות כגזענות. בדצמבר 1991 קיבלה העצרת הכללית את החלטה 4686 שביטלה את החלטה זו.
החלטות רבות של מועצת הביטחון של האו"ם עוסקות בישראל ובשכנותיה (החלטה 181, החלטה 242, החלטה 338 ועוד רבות אחרות).
האו"ם מחזיק במספר משלחות לישראל ושכנותיה: אונר"א (1949 - היום), כוח החירום של האומות המאוחדות (בין 1957 ו-1967), אונדו"ף (1974 - היום), יוניפי"ל (1978 - היום).
האיחוד האירופי
[עריכת קוד מקור | עריכה]_-_Queen_Beatrix_of_the_Netherlands_visiting_Yad_Vashem.jpg)
 |
ראו גם – יחסי האיחוד האירופי-ישראל |
היחסים הכלכליים בין ישראל לאירופה מבוססים על קרבה גאוגרפית ושוק דומה. לאיחוד האירופי וישראל היסטוריה משותפת ארוכה, המתאפיינת בתלות הדדית ובשיתוף פעולה הולכים וגוברים - שניהם שותפים לאותם ערכי דמוקרטיה, כבוד לחירות ושלטון החוק, ושניהם מחויבים למערכת כלכלית קפיטליסטית בינלאומית פתוחה המבוססת על עקרונות השוק. מובילים ישראלים בתחום הפוליטיקה, התעשייה, המסחר והמדע עומדים בקשרים הדוקים עם אירופה.
ביוני 1964 נחתם הסכם כלכלי בן שלוש שנים בין הקהילה הכלכלית האירופית (הגרעין הראשון של האיחוד האירופי) לבין ישראל. אולם לקראת מועד חידוש ההסכם ב-1967 פרצה מלחמת ששת הימים שהביאה לקרע בין מדינות האיחוד ביחסן לישראל. בעוד גרמניה, בלגיה, הולנד ואיטליה הביעו תמיכה ואהדה בישראל ובקשו לקשור קשרים כלכליים מיוחדים עם ישראל בסוף 1967, צרפת, שהאשימה את ישראל בפרוץ המלחמה וגילתה כלפיה יחס עוין, התנגדה. כתוצאה מכך לא חודש ההסכם עד יוני 1970, כשבעקבות הסכמה בין צרפת והולנד, על פיה צרפת הסירה את התנגדותה ליחסים עם ישראל והולנד הסכימה לקשרים עם מדינות המגרב ולבנון, נחתם הסכם איחוד מכסים בן חמש שנים בין ישראל והקהילה האירופית. במהלך שנים אלו צרפת השקיעה מאמצים רבים לשכנע את שאר חברות האיחוד האחרות לנקוט ביחס עוין כלפי ישראל. במאי 1971 הביאה צרפת לקריאה לא רשמית של מדינות האיחוד שקרא לנסיגה ישראלית לגבולות שלפני מלחמת ששת הימים עם תיקוני גבול קלים, לבינאום ירושלים והחזרת הפליטים או פיצויים. מסמך זה הביא לקירור היחסים עם ישראל ומנהיגים אירופאים השמיעו הצהרות על הבעיה הפלסטינית וזכותם למדינה[47].
בשנת 1973 הצטרפו לאיחוד האירופי דנמרק, בריטניה ואירלנד, וישראל בקשה מגרמניה לוודא שהצטפותן לא תפגע באינטרסים מדיניים או כלכליים של ישראל.
ב-1995 נחתם הסכם ההתאגדות בין ישראל והאיחוד האירופי, המכונה "הסכם האסוציאציה". ההסכם, אשר נחתם ב-20 בנובמבר 1995 ונכנס לתוקף ב-1 ביוני 2000, נהיה למסגרת משפטית ליחסים בין הצדדים. ההסכם יצר משטר מקיף וכוללני ביחס לרוב תחומי הסחר הבינלאומי ואף ביחס לתחומים מדיניים, חברתיים ותרבותיים[48].
החל ממרץ 2003, מתקיימת השותפות בין האיחוד האירופי לישראל במסגרת מדיניות השכנות האירופית, שנועדה לאפשר למדינות שכנות שאינן חברות באיחוד להצטרף לאזור הסחר החופשי האירופי. תוכנית הפעולה הראשונה של האיחוד וישראל במסגרת זו נחתמה בדצמבר 2004.
בשנת 2008 החליטו האיחוד האירופי וישראל על שדרוג נוסף ביחסים ביניהם. על פי ההחלטה, ישראל תצטרף לתוכניות של האיחוד האירופי בתחומים שונים וכן תוקם קבוצת עבודה משותפת לישראל ולאיחוד האירופי במטרה לצרף את ישראל לשוק האירופי האחיד (EU Single Market). עבודה זו תניח תשתית לשדרוג נוסף של היחסים בעתיד. ההחלטה על שדרוג היחסים עם ישראל התקבלה פה אחד על ידי שרי החוץ של 27 המדינות שהיו חברות באיחוד האירופי אז, ולמרות התנגדותם של גורמים בעולם הערבי וברשות הפלסטינית[49].
מספר פוליטיקאים הן באיחוד האירופי והן בישראל העלו את הרעיון שישראל תצטרף לאיחוד האירופי. בין התומכים ברעיון - ראש ממשלת איטליה, סילביו ברלוסקוני[50], ראש ממשלת ליטא, אנדריוס קוביליוס[51] וכן מספר חברי הפרלמנט האירופי. באיחוד האירופי יש המתנגדים לרעיון צירופה של ישראל לאיחוד בשל סיבות פוליטיות או בשל מיקומה הגאוגרפי[דרוש מקור]. בין המתנגדים יש המתנים את צירופה של ישראל לאיחוד בהתקדמות המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים ולמדינות ערב. גם המתנגדים לצירוף ישראל כחברה מן המניין באיחוד, בדרך כלל תומכים ברעיון של צירוף ישראל לשוק האירופי האחיד ובהענקת מעמד מיוחד לישראל, מעמד הדומה לזה של שווייץ באיחוד האירופי (שאינה חברה באיחוד אך שותפה מלאה בשוק האחיד, המבוסס על "ארבע החירויות" של האיחוד האירופי (Four Freedoms) - מעבר חופשי של סחורות, הון, שירותים ואנשים)[דרוש מקור].
ארגונים נוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ישראל חברה באיחוד מדינות הים התיכון, והיא חברה מייסדת בפורום הגז של מזרח אגן הים התיכון.
ישראל הושעתה מקונפדרציית הכדורגל של אסיה (AFC) של פיפ"א ב-1974 בעקבות הצעה של כווית, והצטרפה ב-1994 לאופ"א.
גופים בינלאומיים וארגונים לא ממשלתיים רבים, כמו אמנסטי והצלב האדום, מבקרים את ישראל על הפרת זכויות אדם ביהודה ושומרון. בישראל קיימת ביקורת על גופים אלה.
יהדות העולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]יהדות העולם היא מוקד כוח פוליטי, דיפלומטי וכלכלי של ישראל בקרב מדינות רבות, בעיקר באלה שבהן שולטת שיטה דמוקרטית. יהדות ארצות הברית נחשבת לכוח מרכזי מאוד בפוליטיקה האמריקאית בזכות הלובי היהודי, שעוקב אחרי חברי סנאט, קונגרס ומועמדים לנשיאות ויחסם לישראל מול יחסם למדינות ערב.
יהדות העולם, שבמערב היא בעלת אמצעים רבים, מהווה מקור לתמיכה כספית בישראל וסייעה לבניית התעשייה הישראלית ולהכנסת כסף זר בתקופה שישראל הייתה זקוקה לו מאוד. לעיתים, יהדות העולם עומדת בפני דילמה בין נאמנות למדינה ונאמנותה לישראל. מקרים חריגים לכך הם פרשת פולארד או עסק הביש במצרים, פרשות שבסופן נפגעה הקהילייה היהודית המקומית בשל הסיוע לאינטרס הישראלי.
הכרה במדינת ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הכרה בישראל
מספר המדינות המכירות בישראל על פי שנים[52]:
- 1949 – 47 (מתוך 89 מדינות, כ-53%)
- 1959 – 62 (מתוך 95 מדינות, כ-65%)
- 1965 – 98 (מתוך 130 מדינות, כ-75%)
- 1973 – 92 (מתוך 149 מדינות, כ-62%)
- 1979 – 94 (מתוך 163 מדינות, כ-58%)
- 1992 – 110 (מתוך 188 מדינות, כ-59%)
- 1998 – 163 (מתוך 191 מדינות, כ-85%)
- 2003 – 159 (מתוך 192 מדינות, כ-83%)
- 2009 – 157 (מתוך 192 מדינות, כ-81%)
- 2011 – 157 (מתוך 193 מדינות, כ-81%)[53]
- 2017 – 159 (מתוך 193 מדינות, כ-82%)[54]
- 2019 – 160 (מתוך 193 מדינות, כ-83%)[55]
- 2020 – 164 (מתוך 193 מדינות, כ-85%)[56]
קשרי מסחר
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הסכמי סחר חופשי של ישראל
שיתופי פעולה ביטחוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ישראל מפעילה שיתופי פעולה בינלאומיים רבים בתחום הביטחון, עם דגש על תחומי הסייבר, מודיעין ולוחמה בטרור.
שיתוף הפעולה הביטחוני מוביל במקרים רבים להידוק הקשרים הקיימים בין ישראל לאותן מדינות, ולעיתים אף מוביל ליצירת קשרים עם מדינות שקודם לכן סירבו לקיים קשרים כלשהן עם מדינת ישראל[57].
ביולי 2021 דלף מידע לשורה של כלי תקשורת בעולם, לפיו ממשלות שונות בעולם משתמשות בתוכנת "פגסוס" של חברת קבוצת אן. אס. או. טכנולוגיות הישראלית[58].
נציגויות ישראל בעולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – נציגויות דיפלומטיות של ישראל בעולם
|
מדינת ישראל מפעילה ברחבי העולם כמאה משלחות דיפלומטיות, מתוכן 77 שגרירויות, 20 קונסוליות ו-5 משלחות מיוחדות ב-159 מדינות וארגונים בינלאומיים שיש להם יחסים רשמיים עם ישראל. רבות מהנציגויות מואמנות בנוסף למדינות שיש להן יחסים דיפלומטיים עם ישראל אך אין בהן נציגות ישראלית תושבת.
הנציגות הדיפלומטית הראשונה של ישראל הייתה הצירות הישראלית בוורשה (פולין) שנפתחה ב-26 בספטמבר 1948[59].
במשך השנים אירעו מספר תקיפות נגד נציגויות ישראל בעולם. המפורסם שבהם הוא הפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה ב-1994 ותקיפת שלמה ארגוב, שגריר ישראל בממלכה המאוחדת ב-1982.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, גנזך המדינה, ירושלים:[60]
- גדליה יואב (עורך), כרך I (כרך מקדים): דצמבר 1947 – מאי 1948, גנזך המדינה, ירושלים, תש"מ 1979, שני כרכים.
- יהושע פרוינדליך (עורך), כרך 1: 14 במאי – 30 בספטמבר 1948, גנזך המדינה, ירושלים, תשמ"א 1981, שני כרכים[61].
- יהושע פרוינדליך (עורך), כרך 2: אוקטובר 1948 - אפריל 1949, גנזך המדינה, ירושלים, תשמ"ד 1984, שני כרכים.
- ימימה רוזנטל (עורכת), כרך 3: שיחות שביתת הנשק עם מדינות ערב: דצמבר 1948 – יולי 1949, גנזך המדינה, ירושלים, תשמ"ג 1983, שני כרכים.
- ימימה רוזנטל (עורכת), כרך 4: מאי – דצמבר 1949, גנזך המדינה, ירושלים, תשמ"ו 1986, שני כרכים[62].
- יהושע פרוינדליך (עורך), כרך 5: 1950, גנזך המדינה, ירושלים, תשמ"ח 1988, שני כרכים.
- ימימה רוזנטל (עורכת), כרך 6: 1951, גנזך המדינה, ירושלים, תשנ"א 1991, שני כרכים[63].
- יהושע פרוינדליך (עורך), כרך 7: 1952, גנזך המדינה, ירושלים, תשנ"ב 1992, שני כרכים[64].
- ימימה רוזנטל (עורכת), כרך 8: 1953, גנזך המדינה, ירושלים, תשנ"ו 1995, שני כרכים[65].
- נעמי ברזילי (עורכת), כרך 9: 1954, גנזך המדינה, ירושלים, תשס"ד 2004, שני כרכים.
- ברוך גלעד (עורך), כרך 11: ינואר – אוקטובר 1956, גנזך המדינה, ירושלים, תשס"ח 2008, שני כרכים.
- נגה שגיא (עורכת), כרך 12: מלחמת סיני: המערכה המדינית: אוקטובר 1956 – מארס 1957, גנזך המדינה, ירושלים, תשס"ט 2009, שני כרכים.
- ברוך גלעד (עורך), כרך 13: 1958 – 1959, גנזך המדינה, ירושלים, תשס"א 2001, שני כרכים.
- ברוך גלעד (עורך), כרך 14: 1960, גנזך המדינה, ירושלים, תשנ"ז 1997, שני כרכים.
- מיכאל מ' לסקר, רונן יצחק (עורכים), אתגרים ביטחוניים ומדיניים במבחן המציאות: ישראל בין העולם הערבי והזירה הבינלאומית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשע"ג.
- אורי ביאלר, צלב במגן דוד: העולם הנוצרי במדיניות החוץ של ישראל 1967-1948, ירושלים: יד יצחק בן-צבי ומכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2006[66].
- Uri Bialer, Between East and West: Israel's Foreign Policy Orientation 1948-1956 (LSE Monographs in International Studies), Cambridge: Cambridge University Press, 1990[67].
- Zach Levey, Israel and the Western Powers, 1952-1960, Chapel Hill and London: The University of North Carolina Press, 1997, 203 pp[68].
- אורי ביאלר, לא לבדד : מדיניות החוץ של ישראל. קריית שדה בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות - אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשפ"ב 2022.
- עמנואל נבון, הכוכב והשבט: היסטוריה דיפלומטית של ישראל, הוצאת מודן, משרד הביטחון ומערכות, 2023[69].
- משה יגר, ראשיתו של שירות החוץ 1948–1967, הוצאת כרמל, 2021.
מאמרים
- מיכאל בריצ'ר, "מדיניות החוץ של ישראל: עשרים השנים הראשונות", תורגם על ידי חדוה ארליך, בתוך, בנימין נויברגר (עורך), דיפלומטיה בצל עימות (תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 1984), עמודים 59–67.
- יאיר בירן, "מעמדה המדיני המשתנה של ישראל בעולם המשתנה ארבעים שנה לאחר הקמתה", בעיות בינלאומיות כ"ז (50), 1988, עמ' ו-יט.
- בנימין נויברגר, "ישראל והעולם השלישי", בעיות בינלאומיות כ"ז (51), 1988, עמ' ח-כא.
- מיכאל בריצ'ר, "דימויים, החלטות והיזון-חוזר במדיניות-החוץ הישראלית: ירושלים", מדינה וממשל, כרך א', מס' 3, (תשל"ב, אביב 1972), עמודים 7–21.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אתר משרד החוץ
- סדרת "תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל", באתר ארכיון המדינה
- אורי ביאלר, בן-גוריון ושאלת האוריינטציה הבינלאומית של ישראל, 1956-1948, קתדרה 43, מרץ 1987, עמ' 145–172
- אהרן שי, "המזרח הרחוק – ישראל ואסיה", במכללה 1, 1990, עמ' 112–117
ישראל, יחסי-חוץ, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ איראן, עיראק, תימן, סוריה, לבנון
- ^ דעת המיעוט תמכה בהקמת מדינה דו-לאומית פדרלית.
- ^ רענן ריין, מדוע התנכרה ישראל לספרד של פרנקו?, בתוך: גשר, אביב תשמ"ט, עמודים 55 ו-61
- ^ Gale Encyclopedia of the Mideast & N. Africa, Tripartite Declaration (1950), 2004
- ^ Steinberg, Gerald (2001). "Israel and the United States: Can the Special Relationship Survive the New Strategic Environment?". US Allies in a Changing World. p. 145.
- ^ ד"ר יגיל הנקין, "מה יבטיח את קיומנו?", השילוח, 2, דצמבר 2016
- ^ ב. באלטי, ישראל באסיה, קול העם, 7 בינואר 1955
22 מדינות יבואו לוועידת באנדונג, למרחב, 7 במרץ 1955 - ^ איסי ליבלר, ענק ישן מתעורר, מעריב, 27 בדצמבר 1991
- ^ Israel's Diplomatic Missions Abroad: Status of relations
- ^ מצבה של ישראל לאור מדדים בינלאומיים, באתר המכון למחשבה ישראלית
- ^
הודיה כריש חזוני, על יו"ש שמחתנו, בעיתון מקור ראשון, 19 בנובמבר 2019
- ^ הגרדיאן, עלייה חדה במכירות הנשק מבריטניה לישראל, באתר הארץ, 6 באפריל 2006
- ^ הגר מזרחי, ממשלת הולנד מפולגת: לשדרג יחסים עם ישראל?, באתר ynet, 12 ביוני 2009
- ^ לאחר קיום קונסוליה בליסבון מ-1958.
- ^ מה הציע הדוכס דה-טרנובה לישראל ב-1949? | הבקר | עמוד 2 | 20 במאי 1955 | אוסף העיתונות, באתר הספרייה הלאומית
- ^ חידוש "היחסים" עם ספרד | החזית | 15 ינואר 1969 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
- ^ Roie Yellinek, Israel’s Budding Relationship with the GCC, Begin-Sadat Center for Strategic Studies, 2019-08-25 (באנגלית)
- ^ נחתמו ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין: "השלום יתרחב לכל המזרח התיכון", באתר וואלה, 15 בספטמבר 2020
- ^ נחתמו ההסכמים עם איחוד האמירויות ועם בחריין: "סלאם עליכום", באתר ynet, 15 בספטמבר 2020
- ^ דני זקן, ישראל וקוסובו מכוננות יחסים דיפלומטיים; השגרירות תיפתח בי-ם, באתר גלובס, 1 בפברואר 2021
- ^ איתמר אייכנר, שגרירות שלישית בירושלים: קוסובו חנכה את הנציגות הראשונה בישראל, באתר ynet, 14 במרץ 2021
- ^ Sudan agrees to normalize relations with Israel - report, The Jerusalem Post | JPost.com (באנגלית)
- ^ הצהרת הסכם אברהם חתומה על ידי סודאן, אתר מחלקת המדינה של ארצות הברית
- ^ עדו בן פורת וניצן קידר, הסכם היסטורי עם מרוקו | נתניהו: יהיה שלום חם, תודה לטראמפ ולמלך מרוקו מוחמד השישי, באתר ערוץ 7, 10 בדצמבר 2020
- ^ ברק רביד, 20 שנים לאחר סגירתה: ישראל פתחה מחדש את הנציגות הדיפלומטית במרוקו, באתר וואלה, 26 בינואר 2021
- ^ דני זקן, ישראל ומרוקו פתחו את משרדי הקישור הדיפלומטיים ביניהן, באתר גלובס, 9 בפברואר 2021
- ^ חיים איסרוביץ, הסכם סרביה-קוסובו הוא מהלך נוסף של טראמפ בדרך לבחירות, באתר מעריב אונליין, 6 בספטמבר 2020
- ^ מערכת ישראל היום, טראמפ ליהודי ארה"ב: "אוהב את המדינה שלכם", באתר www.israelhayom.co.il, 2020-09-16
- ^ טל שלו, מחויך וגאה, נתניהו זכה למתנה מהחבר טראמפ בזמן הגרוע ביותר, באתר וואלה, 16 בספטמבר 2020
- ^ דניאל סלאמה, טראמפ: אין לי בעיה למכור F-35 לאיחוד האמירויות הערביות, באתר ynet, 15 בספטמבר 2020
- ^ נחום ברנע, "ידיעות אחרונות", בעקבות ההסכם: איחוד האמירויות תקבל מטוסי F-35 ומל"טים מארה"ב, באתר ynet, 18 באוגוסט 2020
- ^ 1 2 טל שניידר, אלו האינטרסים העסקיים הברורים ביחסים עם סודאן, באתר גלובס, 19 באוגוסט 2020
- ^ אלדד בק, נשיא קוסובו ל"ישראל היום": "ההכרה ההדדית - הישג היסטורי", באתר www.israelhayom.co.il, 2020-09-05
- ^ עודד גרנות, הפלשתינים שוב בוחרים בצד המפסיד, באתר www.israelhayom.co.il, 2020-08-23
- ^ דני זקן, בחריין מנסה להיגמל מנפט, ואלו חדשות טובות למשקיעים ישראלים, באתר גלובס, 12 בספטמבר 2020
- ^ בן-דרור ימיני, המזה"ת מתקדם. הפלסטינים נשארו מאחור, באתר ynet, 15 בספטמבר 2020
- ^ גיא אלסטר, עם שלטון סוני ורוב שיעי, בחריין רואה באיראן איום קיומי, באתר וואלה, 11 בספטמבר 2020
- ^ צבי יחזקאלי: "מדינות המפרץ חוששות מאיראן ומחפשות הגנה ישראלית", באתר מעריב אונליין, 13 בספטמבר 2020
- ^ איראן, גז ודגל ישראל במדינות ערב: מזרח תיכון חדש לקראת פסגה היסטורית, באתר ynet, 25 במרץ 2022
- ^ שגרירות צ'אד בישראל נפתחה; נתניהו: מחזקים את החברות בתחומי ביטחון, באתר ynet, 2 בפברואר 2023
- ^ איתמר אייכנר, פגישה חשאית והיסטורית: שר החוץ נועד עם שרת החוץ של לוב, באתר ynet, 27 באוגוסט 2023
- ^ דניאל סלאמה, איתמר אייכנר, מחיר הפגישה החשאית: שרת החוץ של לוב הושעתה ו"נמלטה לטורקיה", באתר ynet, 28 באוגוסט 2023
- ^ איתמר אייכנר, החרפה ביחסים: טורקיה מגרשת את השגריר הישראלי, באתר ynet, 15 במאי 2018
- ^ על אף שמבחינה גאוגרפית סיני היא חלק מאסיה
- ^ מועצת הבטחון תדון מחר בקבלת ישראל לאו"מ, הארץ, 1 בדצמבר 1948
- ^ לא נמצא רוב מספיק לקבלת ישראל לאו"מ, דבר, 19 בדצמבר 1948
- ^ Rory Miller, The PLO Factor in Euro-Israeli Relations, 1964-1992, in Efraim Karsh, Israel: Israel in the international arena, pages 121-123
- ^ יחסי סחר ישראל – האיחוד האירופי. מכון היצוא. גישה: 11 ביוני 2015.
- ^ האיחוד האירופי מחליט פה אחד על שדרוג יחסיו עם ישראל, למרות התנגדות הרשות הפלסטינית, אתר "הארץ".
- ^ מיה בנגל, ברלוסקוני: החלום שלי - להכניס את ישראל לאיחוד, באתר nrg, 1 בפברואר 2010
- ^ ראש ממשלת ליטא: אתמוך בצירופה של ישראל לאיחוד האירופי, אתר המרכז הבינתחומי הרצליה.
- ^ הנתונים עד 2009 לקוחים מתוך אתר משרד החוץ
- ^ לאחר עצמאות דרום סודאן, המדינה הכירה בישראל; ניקרגואה ניתקה את יחסיה עם ישראל ב-2010
- ^ גינאה חזרה ב-2016 וניקרגואה ב-2017
- ^ צ'אד הכירה בישראל ב-2019
- ^ איחוד האמירויות הערביות, בחריין, בהוטן ומרוקו חתמו על הסכם לכינון יחסי דיפלומטיים ועל הכרה בישראל ב-2020; סודאן סיכמה על הסכמים דומים, אולם אלה טרם נחתמו
- ^ ערן לרמן, "דיפלומטיה-במדים", השילוח, גיליון 16, אוקטובר 2019
- ^ עיתונאים ונשיאים: הדלפת ענק חושפת את היקף השימוש בכלי הריגול הישראלי, באתר ynet, 18 ביולי 2021
- ^ תיעוד ויזואלי של פתיחת הצירות הישראלית הראשונה בעולם, בבלוג של ארכיון המדינה
- ^ תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל באתר גנזך המדינה (מידע על הסדרה)
- ^ יעקב רואי, תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, שבות 9, 1983, עמ' 110-108.
- ^ Review: Benny Morris, [Review], Studies in Zionism 9, 1988, pp. 99-102.
- ^ ביקורת: משה שמש, על ספרה של ימימה רוזנטל, עיונים בתקומת ישראל 1, 1991, עמ' 579-574
- ^ ביקורת: זכי שלום, מדיניות ישראל 1952 – בין התפכחות לתקווה, עיונים בתקומת ישראל 3, 1993, עמ' 552-544
- ^ ביקורת: זכי שלום, 1953 – דיוקנה של שנה, יהדות זמננו 12-11, 1998, עמ' 381-373.
- ^ ביקורת: מוטי גולני, מדיניות ודעה קדומה, עיונים בתקומת ישראל 12, 2007, עמ' 223–227
- ^ Review: Yaacov Ro'i., [Review], Studies in Zionism 12, 1991, pp. 95-99.
- ^ ביקורת: אהרן קליימן, ייסורי הלידה של האוריינטציה הפרו-מערבית, קתדרה 91, מרץ 1999, עמ' 168-165
- ^ תום שגב, הספר הזה מתעלם מהשאלה המסקרנת ביותר בתולדות הדיפלומטיה הישראלית, באתר הארץ, 5 בספטמבר 2023
