ביאור:בבלי בבא קמא דף מד
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא קמא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
שור באדם - שעשה בו קטנים כגדולים [1] - אינו דין שחייב [2] על הקטנים כגדולים [3]!?
לא! אם אמרת אדם באדם, שכן חייב [4] בארבעה דברים [5] - תאמר בשור שאינו חייב בארבעה דברים? [6] [ולכן בא הפסוק:] תלמוד לומר: 'או בן יגח או בת יגח' - לחייב על הקטנים כגדולים [7];
ואין לי אלא במועדין [8], בתם מנין?
דין הוא: הואיל וחייב באיש ואשה וחייב בבן ובת: מה כשחייב באיש ואשה, לא חלקת בו בין תם למועד [9] - אף כשחייב בבן ובת לא תחלוק בו בין תם למועד; ועוד: קל וחומר: מה איש ואשה, שכן הורע כחם בנזקין [10], לא חלקת בו בין תם למועד - בן ובת, שיפה כחם בנזקין [11], אינו דין שלא תחלוק בהן בין תם למועד?
אמרת? וכי דנין קל מחמור [12] להחמיר עליו [13]? אם החמיר [14] במועד [15], החמור [16], תחמיר בתם הקל [17]? ועוד [18]: אם אמרת באיש ואשה שכן חייבין במצות, תאמר בבן ובת שפטורין מן המצות? [19]
תלמוד לומר: 'או בן יגח או בת יגח' [20]: נגיחה בתם נגיחה במועד, נגיחה למיתה נגיחה לנזקין [21]'.
משנה:
שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם; נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם; לכנעני והרג בן ישראל; לנפלים והרג בן קיימא – פטור.
גמרא:
אמר שמואל: פטור ממיתה [22] וחייב בכופר [23];
ורב אמר: פטור מזה ומזה [24]; ואמאי? הא תם הוא [25]?
כדאמר רב [26]: 'במועד ליפול על בני אדם בבורות' - הכא נמי: במועד להתחכך על בני אדם בכתלים.
אי הכי - בר קטלא הוא!? בשלמא התם [27] דחזא ירוקא [28], ונפל [29]; אלא הכא [30] - מאי איכא למימר [31]?
הכא נמי [32] במתחכך בכותל להנאתו [33].
ומנא ידעינן?
דבתר דנפל קא מתחכך ביה.
ואכתי צרורות נינהו [34]?
אמר רב מרי בריה דרב כהנא: דקאזיל [35] מיניה מיניה [36].
תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרב: [37] 'יש חייב במיתה ובכופר, ויש חייב בכופר ופטור ממיתה, ויש חייב במיתה ופטור מן הכופר, ויש פטור מזה ומזה;
הא כיצד?
מועד בכוונה [לשון התוספתא: 'שור מועד שהמית' ואין גירסה 'בכוונה'!] - חייב במיתה ובכופר;
מועד שלא בכוונה - חייב בכופר, ופטור ממיתה [38]; תם בכוונה - חייב במיתה ופטור מכופר; תם שלא בכוונה - פטור מזה ומזה;
והנזקין [39] שלא בכוונה [40]: רבי יהודה מחייב ורבי שמעון פוטר.'
מאי טעמא דרבי יהודה?
יליף מכופרו: מה כופרו שלא בכוונה - חייב [41] - אף הנזקין נמי שלא בכוונה חייב;
ורבי שמעון יליף מקטליה דשור: מה קטליה שלא בכוונה – פטור, אף נזקין שלא בכוונה – פטור;
ורבי יהודה נמי נילף מקטליה?
דנין תשלומין מתשלומין ואין דנין תשלומין ממיתה.
ורבי שמעון נמי נילף מכופרו?
דנין חיוביה דשור [42] מחיוביה דשור [43], לאפוקי כופר דחיוביה דבעלים הוא [44].
נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם [לכנעני והרג בן ישראל; לנפלים והרג בן קיימא] - פטור:
הא נתכוין להרוג את זה והרג את זה – חייב! מתניתין דלא כרבי שמעון, דתניא: רבי שמעון אומר: אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה – פטור;
מאי טעמא דרבי שמעון?
דאמר קרא (שמות כא כט: ואם שור נגח הוא מתמל שלשם והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה) השור יסקל וגם בעליו יומת: כמיתת בעלים כך מיתת השור: מה בעלים עד דמיכוין ליה - אף שור נמי עד דמיכוין ליה [45].
ובעלים גופייהו מנלן?
דאמר קרא (דברים יט יא: וכי יהיה איש שנא לרעהו) וארב לו וקם עליו [והכהו נפש ומת ונס אל אחת הערים האל] - עד שיתכוין לו;
ורבנן [46] - האי 'וארב לו' מאי עבדי ליה?
אמרי דבי רבי ינאי: פרט לזורק אבן לגו [47].
היכי דמי?: אילימא דאיכא תשעה כנענים ואחד ישראל ביניהם - תיפוק ליה דרובא כנענים נינהו [48]!? אי נמי פלגא ופלגא [49] - [50] ספק נפשות להקל?
לא, צריכא דאיכא תשעה ישראלים ואחד כנעני [51]: דאף על גב דרובא ישראלים נינהו, [52] כיון דאיכא חדא כנעני בינייהו [53] - הוי ליה 'קבוע', וכל 'קבוע' - כמחצה על מחצה דמי, וספק נפשות להקל. [54]
משנה:
שור האשה, ושור היתומים [55], שור האפוטרופוס [56], שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת ואין לו יורשין - הרי אלו חייבין מיתה.
רבי יהודה אומר: שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת - פטורין מן המיתה, לפי שאין להם בעלים.
גמרא:
תנו רבנן:
אמר רב הונא: פוטר היה רבי יהודה אפילו נגח ולבסוף הקדיש, נגח ולבסוף הפקיר! ממאי? - מדקתני תרתי שור הפקר תרי זמני: שור המדבר ושור הגר שמת ואין לו יורשין:
שור הגר שמת מאי ניהו? דכיון דאין לו יורשין - הוה ליה שור הפקר. היינו 'שור המדבר' היינו 'שור הגר שמת ואין לו יורשין'!? אלא - לאו הא קמשמע לן? - הא דהדר תנא שור הגר לרבי יהודה: דאפילו נגח[59] ולבסוף הקדיש, נגח ולבסוף הפקיר [60]!? שמע מינה.
תניא נמי הכי [מכילתא דרשב"י שמות כא,כט]: יתר על כן אמר רבי יהודה: אפילו נגח ולבסוף הקדיש, נגח ולבסוף הפקיר – פטור, שנאמר (שמות כא כט: ואם שור נגח הוא מתמל שלשם) והועד בבעליו [ולא ישמרנו] והמית [איש או אשה - השור יסקל וגם בעליו יומת] [61] עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד.
וגמר דין לא בעינן? והא 'השור יסקל' - גמר דין הוא!?
אלא אימא 'עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד'.
משנה:
- שור שהוא יוצא ליסקל והקדישו בעליו - אינו מוקדש;
- שחטו - בשרו אסור;
- ואם עד שלא נגמר דינו הקדישו בעליו – מוקדש;
- ואם שחטו - בשרו מותר.
גמרא:
תנו רבנן:
'שור שהמית:
עד שלא נגמר דינו:
מכרו [65] -
הערות
[עריכה]- ^ שור קטן ההורג כשור גדול ההורג, דהא שור בן יומו קרוי 'שור', דכתיב (ויקרא כב כז) 'שור או כשב כי יולד'
- ^ בו סקילה
- ^ על תינוק קטן כעל אדם גדול
- ^ בנזקין
- ^ שהשור פטור מהן
- ^ ונזק לא חשיב, דהא שור נמי נזקא משלם,
- ^ 'בן' ו'בת' - קטנים משמע, דלעיל מיניה כתיב 'והמית איש או אשה'
- ^ דקרא במועד כתיב
- ^ לענין סקילה
- ^ דאם הזיקו משלמין
- ^ דחרש שוטה וקטן פגיעתן רעה: החובל בהן - חייב, והן שחבלו באחרים - פטורין
- ^ תם ממועד
- ^ על הקל, דנימא: כי היכי דחמור חייב - קל נמי חייב? דקדרשת תם ממועד במה מצינו, דקתני: חייב באיש ואשה וחייב בבן ובת במועד, דהא חיוב דבן ובת במועד הוא דכתיב, וקאמרת מה חיוב דאיש ואשה (במועד) - עשה בו תם כמועד, אף בן ובת נעשה בו תם כמועד, ואשתכח דקא ילפת תם ממועד; דאי לא אשכחת חיוב דבן ובת במועד לא הוה ילפת ליה בתם מאיש ואשה, דהא במועד גופיה: אי לאו דרבינהו קרא - לא מצית לאתויינהו מדינא לעיל
- ^ הכתוב בבן ובת באיש ואשה
- ^ כתב לך
- ^ שהרי חמור הוא לענין כופר
- ^ אנן מדינא בתם הקל - בתמיה
- ^ כלומר וקל וחומר דדרשת נמי בסיפא פריכא הוא
- ^ לישנא אחרינא: וכי דנין קל וחומר בן ובת שפטורין מן המצות מאיש ואשה? וזה שמעתי, וראשון מצאתי, וכשר הוא מן האחרון: דהיכי פשיטא ליה הך קולא והך חומרא דקמתמה? וכי דנין כו' - והא תנא אשכח חומרא בבן ובת דיפה כחן בנזקין מאיש ואשה?
- ^ 'יגח' 'יגח' תרי זמני
- ^ דריבה לה נגיחה: למועד ולתם, למיתה ולנזקין
- ^ דהא לא נתכוין, דאמרינן לקמן (ע"ב) כמיתת בעלים - אם הרג – כן מיתת השור שהרג
- ^ דדרשינן [(לעיל מג,ב)] 'כופר - אם כופר', להביא שלא בכוונה
- ^ כדדריש רבה לעיל [מג,א]: 'השור יסקל וגו' (שמות כא כט): כל זמן שהשור בסקילה - בעלים משלמין כופר
- ^ אפילו למאן דדריש 'אם כופר' - הני מילי למועד שלא בכוונה, והאי - תם הוא בחיכוך זה
- ^ לקמן ב'שור שנגח את הפרה' (דף מח,ב)
- ^ גבי שור שנפל על האדם בבור איכא לתרוצי כדמתרצינן התם: דהאי דלא קטלינן ליה בנגיחות ראשונות, כגון
- ^ שראה עשב בתוך פי הבור ובא לאוכלה
- ^ שלא בכוונה על זה
- ^ הואיל ומועד לכך
- ^ מאי 'שלא מתכוין' איכא
- ^ דחזינן ליה
- ^ ולא להפילו עליו
- ^ ואין כופר כתוב אלא בנגיחה, דהוי גופו ממש
- ^ כותל
- ^ על ידי דחיפתו וגלגולו כל שעה עד שמפילו עליו, ומיהו אינו מתכוין להרוג
- ^ דומה לתוספתא בבא קמא פ"ד מ"ו
- ^ דדרשינן 'כופר - אם כופר' והיינו 'כוותיה דשמואל'
- ^ שור
- ^ ולא הרג
- ^ מרבויא ד'אם כופר'
- ^ תשלומי נזקיו מחמת הבור באין
- ^ קטליה
- ^ כפרת נפשו
- ^ רבי שמעון אית ליה הך סברא גבי רוצח, ב'אלו הן הנשרפין' (סנהדרין דף עט,א)
- ^ ורבנן פליגי עליה, ואמרי: אף בעליו נמי: מתכוין להרוג את זה והרג את זה – חייב
- ^ לתוך חבורת אנשים, ויש שם כנענים וישראלים, ואיכא למימר 'לכנענים נתכוין'
- ^ ולא איצטריך קרא למפטריה
- ^ חמשה כנענים וחמשה ישראלים
- ^ לא איצטריך קרא למפטריה, דרחמנא אמר (במדבר לה כד) ושפטו העדה והצילו העדה, דהא
- ^ דאי לאו קרא - הוה אמינא 'זיל בתר רובא', ולישראל איכוין; ואף על גב דדלמא לאו להאי איכוין - נתכוין להרוג את זה והרג את זה - חייב!
- ^ קא משמע לן קרא:
- ^ דהואיל והוה ליה כנעני קבוע ביניהן
- ^ ולכל מילי דקיימא לן 'קבוע - כמחצה על מחצה דמי' - מהאי קרא נפקא לן.
- ^ שאין להן אפוטרופוס
- ^ של יתומין, אלא שעל אפוטרופוס לשומרו
- ^ שבעה 'שור' כתובין בפרשה בנוגח אדם
- ^ דלא תימא 'בעל השור' כתיב לשון זכר
- ^ דאף על גב דנגח בחיי הגר ומת
- ^ והוי ליה הפקר - פטור
- ^ 'והועד בבעליו' היינו בבית דין, דאין העדאה אלא בבית דין
- ^ לאו ארישא קאי, אלא מילתא אחריתי היא [בספרי המשניות כאן תחילת משנה ט, והרישא היא משנה ח]:
- ^ עד שלא נגח
- ^ מתחייבין בנזקין כבעלים
- ^ ואפילו לרבנן דלא דרשי 'בבעליו' דנהוי מיתה והעמדה בדין כאחד, ומיחייב קטלא