גולדה מאיר – הבדלי גרסאות

גולדה מאיר
	גולדה מאיר, 1 במרץ 1973
לידה	3 במאי 1898; קייב, האימפריה הרוסית
פטירה	8 בדצמבר 1978 (בגיל 80); ירושלים, ישראל
שם לידה	גולדה מאבוביץ'
מדינה	ישראל
תאריך עלייה	14 ביולי 1921
מקום קבורה	חלקת גדולי האומה, ירושלים
השכלה	אוניברסיטת ויסקונסין-מילווקי; תיכון נורת' דייוויז'ן; מילווקי ;
מפלגה	מפא"י ; העבודה
סיעה	מפא"י ; המערך הראשון ; העבודה ; המערך
בן זוג	מוריס מאירסון
	17 במרץ 1969 – 3 ביוני 1974; (5 שנים)
סגן	יגאל אלון
תחת הנשיאים	זלמן שזר; אפרים קציר
	→ יגאל אלון (בפועל) יצחק רבין ←
	19 ביוני 1956 – 12 בינואר 1966; (9 שנים)
תחת ראשי הממשלות	דוד בן-גוריון ; לוי אשכול
	→ משה שרת אבא אבן ←
	10 במרץ 1949 – 19 ביוני 1956; (7 שנים)
תחת ראשי הממשלות	דוד בן-גוריון ; משה שרת
	→ מרדכי בנטוב מרדכי נמיר ←
	7 במרץ 1969 – 11 באפריל 1974; (5 שנים)
	→ לוי אשכול יצחק רבין ←
	14 בפברואר 1949 – 10 ביוני 1974; (25 שנים)
כנסות	1–8
פרסים והוקרה
	היכל התהילה של נשות קולורדו (1985); פרס ישראל (1975); עיטור המשחרר של ונצואלה; מסדר הכוכב המשווני; מסדר קצאל; מסדר חוזה מטיאס דלגדו; אזרח כבוד של ירושלים ;
חתימה

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־15:22, 10 ביולי 2024

גולדה מאיר (במקור מאירסון; נולדה בשם גולדה מאבוביץ'; 3 במאי 1898, י"א באייר ה'תרנ"ח – 8 בדצמבר 1978, ח' בכסלו ה'תשל"ט) הייתה ראש ממשלת ישראל הרביעי בין 1969 ל-1974, והיא האישה הראשונה והיחידה שכיהנה בתפקיד זה. לפני כן כיהנה מאיר כשגרירת ישראל בברית המועצות, כחברת הכנסת, כשרת העבודה ושרת החוץ. היא אחת משתי הנשים היחידות החתומות על מגילת העצמאות (יחד עם רחל כהן-כגן).

גולדה מאיר נולדה בקייב, האימפריה הרוסית, ובילדותה היגרה משפחתה לארצות הברית, בה גדלה. בגיל 23 עלתה ארצה יחד עם בעלה, מוריס מאירסון. תחילה הייתה חלוצת התיישבות בקיבוץ קודם שנעשתה לאשת ציבור. מאיר החלה את דרכה הפוליטית כמזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות העובדים, ומטעמה יצאה מספר פעמים לשליחויות באמריקה בסוף שנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20. עם השנים התקדמה בתפקידיה בתנועת הפועלים ובתנועה הציונית ופעלה בארץ ישראל ובארצות הברית. ב-1948 מונתה כחברת מועצת העם, והייתה מחותמות מגילת העצמאות.

מאיר נבחרה לאספה המכוננת, שבהמשך הפכה לכנסת הראשונה, ומונתה לשרת העבודה בממשלת ישראל הראשונה. בתפקידה זה הובילה חקיקה חברתית שהניחה את התשתית למשפט העבודה בישראל. ב-1955 הוצבה כמועמדת מפא"י לראשות עיריית תל אביב, אך לא נבחרה לתפקיד. ב-1956 מונתה לשרת החוץ ובעקבות זאת עברתה כנהוג אז את שם משפחתה ממאירסון למאיר. היא כיהנה כשרת החוץ במשך עשור, בתקופה שבה פרצה מלחמת סיני. היא פרשה מתפקידה ב-1966, אך עד מהרה חזרה לפעילות פוליטית ומונתה למזכירת מפא"י. בתור מזכירת מפא״י פעלה רבות למען איחוד מפלגות הפועלים, מטרה שהוגשמה עד מהרה, ומאיר כיהנה כמזכירת מפלגת העבודה.

עם מותו של לוי אשכול, הוחלט על מינויה ליושבת-ראש מפלגת העבודה (שרצה במשותף עם מפ"ם במסגרת המערך), ובמרץ 1969 הרכיבה את ממשלת ישראל הארבע עשרה. המערך בהנהגתה זכה ב-56 מושבים בכנסת השביעית, ההישג הגבוה ביותר של רשימה כלשהי בישראל. עם כניסתה לתפקיד הנהיגה את ישראל תוך מלחמת ההתשה, ולאחריה עמדה בתקיפות על כך שבין ישראל למדינות ערב יתקיים משא ומתן ישיר לשלום קבע - דרישה שבאותה העת מדינות ערב, מצרים בראשן, סירבו להיענות לה.

במהלך כהונתה כראש הממשלה עמדה מאיר במספר משברים: מחאת הפנתרים השחורים, אליה הגיבה בצורה שנחשבה מנותקת בעיניי חלק ניכר מהציבור; גל הטרור; ומלחמת יום הכיפורים, שבה נפלו מעל אלפיים חללים. ועדת אגרנט, שהוקמה בעקבות הכשל המודיעיני שסבב סביב פריצת מלחמת יום כיפור, פרסמה את מסקנותיה הנוקבות נגד הדרג המבצעי, ושיבחה את התנהגותה של ראש הממשלה גולדה מאיר^[1]. ימים בודדים אחרי פרסום דו"ח הביניים של הוועדה, בעקבות תסיסה ציבורית וחוסר אחדות פנים מפלגתית, החליטה מאיר להתפטר מתפקידה כראש ממשלה^[2].

ביוגרפיה

ילדות ונעורים

גולדה מאיר נולדה ב-3 במאי 1898 (ה'תרנ"ח) בשם גולדה מאבוביץ' בקייב (כיום בירת אוקראינה, אז חלק מהאימפריה הרוסית), למשפחה יהודית מסורתית ענייה. גולדה נקראה על שם סבתא רבתא שלה, שהייתה האישיות הדומיננטית במשפחת אמה. הוריה היו משה יצחק מאבוביץ', נגר במקצועו, ובלומה מאבוביץ' לבית ניידיץ, אחות מטפלת. השניים נפגשו במסדר טירונים בעת שהתגוררו בפינסק. סבה מצד אמה שירת כ-13 שנה בצבא הרוסי, לאחר שנחטף כשהלך בעיירה בה התגורר וגויס בכפייה לצבא הרוסי במסגרת מדיניות הקנטוניסטים של משטר הצאר^[3]. לאחר ששוחרר מהשירות הכפוי, הורשה למשפחת אביה לחיות מחוץ לתחום המושב, והמשפחה עברה לעיר קייב.

מאז לידתה סבלה משפחתה ממחסור במזון, בביגוד ועוד^[4]^[5]. מתוך שמונה ילדים שנולדו למשה ולבלומה, חמישה מהם שנולדו לפני גולדה מתו בטרם הגיעו לגיל שנה, והיא נותרה עם שתי אחיות^[6]. בשלוש שנים שבהן ניסה אביה לפרנס את משפחתו, החליפה המשפחה תשע פעמים דירה^[5].

בהיותה כבת ארבע חוותה את הפוגרום שאירע נגד משפחות יהודיות באזור מגוריה. לימים הסבירה שחווייתיה מהפוגרום, תחושת הפחד ומפח הנפש שליוו אותה, לא הרפו ממנה כל שנות חייה, וגרמו לה לטראומה נפשית^[3].

בשנת 1903, לאחר שאביה התקשה למצוא עבודה, הוא היגר בגפו לארצות הברית^[7]ושהה שם לבדו במשך שלוש שנים^[8]. שאר בני המשפחה עברו לעיר פינסק^[9], בה התגוררו במשך כשלוש שנים, בבית סבא וסבתא שלה^[10]. בשנתיים בהן המשפחה שהתה בפינסק ללא האב, התמסרה אחותה שיינה, הגדולה ממנה בתשע שנים, לפעילות ציונית-מהפכנית שסיכנה אותה בהסתבכות עם השלטונות^[11], והדבר הותיר חותם עמוק על גולדה הצעירה. עקב המחסור של המשפחה, התחנכה גולדה בבית, מחוץ למסגרת בית ספרית, ואחותה שיינה לימדה אותה קרוא וכתוב ביידיש ולאחר מכן אריתמטיקה.

המעבר לארצות הברית

שנתיים לאחר הגעתו של משה לניו יורק, הוצע לו לעבור למילווקי, ויסקונסין, והוא החל לעבוד בהכנת אדנים מעץ בחברה שעזרה בהנחת מסילות רכבת בעיר, וכן ושינה את שמו למוריס. כמה חודשים אחר כך השיג מספיק כסף כדי לרכוש לשאר בני משפחתו כרטיסי נסיעה למילווקי. על מנת להגיע לספינה שתפליג למילווקי רכשו בלומה ובנותיה דרכונים מזויפים, ואימצו את השמות שניתנו להם בדרכונים. בהגיעם לאנטוורפן, המתינו כמה ימים עד להגעת הספינה לעיר^[12]. המשפחה שהתה על האונייה במשך שבועיים שלמים עד הגיעה לעיר^[13].

זמן קצר לאחר שהגיעו למילווקי, פתחה בלומה חנות מכולת סמוך לבית, בדומה למכולת שהייתה לאביה בעת שהייתה ילדה. משה סירב לעזור לבלומה בניהול החנות. בלומה נעזרה בגולדה ואילו שיינה סירבה לעבוד בחנות ומצאה עבודה במתפרה^[14]. שלושה חודשים לאחר שהגיעו למילווקי, בספטמבר 1906, החלה גולדה ללמוד בבית הספר הציבורי שבשכונתה. כ-85% מתלמידי בית ספר זה היו יהודים^[15].

לימודים בבית ספר ותחילת פעילות פוליטית

הוריה, שנותרו עניים גם לאחר שאִמהּ פתחה את החנות, לא היו בעלי שאיפות גבוהות בקשר לחינוכה של גולדה, במיוחד לנוכח עימותיהם עם אחותה הגדולה שיינה, שאת רעיונותיה הסוציאליסטיים תיעבו. גם לאחר ששיינה עברה לתמוך ב"פועלי ציון", היחס של בלומה כלפי שיינה לא השתנה^[11]. "הוריי היו משוכנעים שחינוך תיכוני עבורי הוא מותרות לא הכרחיים ולא רצויים", סיפרה לימים.

העיר מילווקי נחשבה לפלורליסטית במיוחד לזמנה, והדבר השפיע על החינוך וראיית העולם של גולדה. בבית הספר היסודי כונתה "גולדי" ובלטה בציונים הגבוהים ביותר בכיתתה^[16]. בקיץ 1909 הובילה מחאת תלמידים לאחר שידם של כמה מהתלמידים לא הייתה משגת לקנות ספרי לימוד. היא נאמה בהפגנה וקראה לגייס כסף עבור התלמידים. הנאום הוזכר בתקשורת המקומית והעירייה הסכימה לסבסד את הספרים למען ילדים עניים^[17]. לשם רכישת ספרים ייסדה יחד עם חברתה, רגינה המבורגר, את "האגודה האמריקנית של האחיות הצעירות". מטרת האגודה הייתה איסוף כסף למען רכישת ספרי לימוד לנערות הזקוקות לכך. אירוע התרמה לאגודה הוכתר בהצלחה ואף הוזכר בעיתונים המקומיים^[18]. גולדה התעקשה על לימודים בבית ספר תיכון, והתעמתה על כך עם אמה. אחותה שיינה ובעלה סיפקו לה פתח מילוט. למרות זאת, רשמה גולדה את עצמה, ללא ידיעת הוריה, לבית ספר תיכון ברובע הצפוני של מילווקי, ובספטמבר 1912 החלה את לימודיה שם^[19].

לאחר שהוריה ניסו לשדך לה את משה גודשטיין, סוכן נדל"ן אמיד שגילו היה כפול מגילה, החליטה גולדה לברוח מהבית. אחותה שיינה הציעה לה לעבור אליה לדנוור, וגולדה הסכימה והחלה לאסוף כסף בחשאי עבור הנסיעה באמצעות שיעורים פרטיים שהעבירה למהגרים שהגיעו למילווקי. בפברואר 1913 כתבה פתק להוריה וביקשה מהם סליחה על כך שהיא פוגעת בהם. לאחר מכן יצאה מביתה ועלתה על רכבת לדנוור, שם נפגשה עם שיינה^[20]. לאחר כשנה, כשהייתה בת 16, שכרה גולדה דירה משלה בדנוור ועזבה את ביתה של שיינה. מספר חודשים לאחר מכן התחדש הקשר בין גולדה לבין אביה. תחילה שלח לה מכתב ובו בקשה שתחזור, למען אִמהּ. כששמע על מצוקת בתו, חזר וביקש ממנה לחזור למילווקי. לבסוף חזרה גולדה למילווקי בקיץ 1915, כשנתיים לאחר עזיבתה^[21].

בתקופה בה שהתה אצל אחותה ובעלה, התוודעה לחבורת הצעירים היהודים הסוציאליסטים שהתאספה בביתן. שיחותיהם ורעיונותיהם הציוניים ריתקו אותה. בייחוד נמשכה ליצירותיו של אהרן דוד גורדון, מהוגי הדעות החשובים של הציונות הסוציאליסטית. אחד מהאורחים היה מוריס מאירסון, לימים בעלה, שמשך את ליבה בידיעותיו הרחבות ובאהבתו למוזיקה ולשירה. מאירסון היגר לאמריקה מפלך ליטא של האימפריה הרוסית.

ראשית הפעילות הציונית

כשחזרה למילווקי בגיל 17, שבה גולדה הצעירה להתגורר עם הוריה בבית המרווח שרכשו. הוריה היו פעילים בקהילה היהודית במילווקי, והצליחו לקנות לעצמם מעמד בה, ולא התנגדו עוד לרצונה של בתם לרכוש לעצמה השכלה. היא סיימה את לימודיה בתיכון והמשיכה ללימודים בסמינר למורים (היום האוניברסיטה של ויסקונסין-מילווקי), שם למדה שני סמסטרים. לאחר מכן לימדה בבתי הספר הציבוריים של מילווקי. בעת מלחמת העולם הראשונה, פתחה, ביחד עם אביה, קרן צדקה למען יהודים באירופה שאיבדו את ביתם. עוד בשנת לימודיה האחרונה, הוגדרה על ידי הצעירים היהודים שחיו אז במילווקי כפעילה ציבורית המזוהה עם התנועה הציונית. בשל שליטתה בשלוש שפות, נשלחה גולדה על ידי פועלי ציון לערים ברחבי ארצות הברית^[22].

גולדה המשיכה לגלות עניין רב בפעילות במסגרת מפלגת "פועלי ציון", ואף ארגנה הפגנה נגד פרעות פטליורה באוקראינה. בהדרגה, בהשפעת בואם לעיר של מבקרים מארץ ישראל כדוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, התגבשה בה נחישות לעלות לארץ ישראל, אך מוריס התנגד לכך. במחאה על סירובו של מוריס לעלות עמה לארץ ישראל, עזבה גולדה את מילווקי בתחילת 1917, מאוחר יותר עברה לשיקגו, שם שהתה מספר חודשים^[23]. השניים שבו להיות יחדיו כעבור מספר חודשים, לאחר שגולדה הצליחה לשכנע את מוריס לעלות עמה ארצה. מוריס לא היה ציוני אדוק כגולדה, ועיקר עניינו היה ביצירה האמנותית של ההוגים הציוניים. ראייתו הייתה לקויה והוא היה נמוך, והיו אלו האינטלקט, ההומור העצמי, הצניעות והנימוסים שלו שקסמו לגולדה. ב-24 בדצמבר 1917 התחתנה עִמו בבית הוריה במילווקי^[24], ועל אף שהעדיפה חתונה אזרחית, שכנעו אותה אמה ומוריס לערוך נישואים יהודיים. כדי לחסוך כסף לקראת המסע לארץ ישראל, גולדה החלה לעבוד כספרנית בספרייה מקומית.

כאשר ביקשה להתנדב לגדודים העבריים במטרה לסייע לבריטניה במלחמתם באימפריה העות'מאנית, מפקדם של דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי סירב לכך בשל היותה אישה^[25]. גולדה זכתה להכרה על פעילותה כשנבחרה על ידי הקונגרס היהודי האמריקאי לאחת מהצירות של "פועלי ציון" במילווקי בוועידה הארצית של הקונגרס בדצמבר 1918, שכונס לקראת ועידת השלום בפריז שנערכה בתום המלחמה^[26]. למורת רוחה של משפחתה, היא הרבתה בנסיעות פוליטיות על חשבון זמנה עם בעלה. היא מלאה תפקיד פעיל בישיבות הקונגרס הנבחר בפילדלפיה, בו הוחלט, בהמשך להצהרת בלפור, שהתנועה הציונית תומכת בהקמתו של בית לאומי יהודי בארץ ישראל בחסות מנדטורית של האימפריה הבריטית.

בארץ ישראל המנדטורית

העלייה והקליטה בארץ

לאחר שהייתה פעילה ב"פועלי ציון" במשך שנתיים, החליטה גולדה לפרוש מפעילות בה. באותו זמן החלה לשקול ברצינות לעלות לארץ ישראל, המניע לכך היה ככל הנראה תחילת המנדט הבריטי על ארץ ישראל והכוונה לשנות את השלטון בארץ ישראל מצבאי לאזרחי. סיבה נוספת לכך הייתה ככל הנראה קשורה גם לסיום פעילותה ב"פועלי ציון"^[27].

בקיץ 1920 החלו גולדה ומוריס את ההכנות לעלייתם לארץ ישראל. הם עזבו את מילווקי ועברו להתגורר בשכירות בשכונת מורנינגסייד הייטס (אנ') שבניו יורק בספטמבר אותה שנה^[26], בדירה בה התגוררו יחד עם שני זוגות נוספים, שגם הם התכוונו לעלות לארץ ישראל. בינואר 1921 הגיעה גולדה לביתה של שיינה בשיקגו, שם שמעה שיינה לראשונה על החלטתה לעלות לארץ ישראל, והחליטה להצטרף אליה^[28]^[29].

ב-23 במאי 1921^[30] הפליגו מאירסון ואחותה עם משפחותיהן לארץ ישראל בספינת קיטור בשם "פוקהונטס" (Pocahontas)^[31]^[32]. הנסיעה, שהייתה צפויה לארוך שבועיים, ארכה 44 ימים והייתה רצופת אסונות ואירועים חריגים, בהם שביתת מלחים, התאבדותו של רב החובל, והתערערות נפשו של אחיו. הספינה הגיעה לבסוף ליפו, אולם הסבלים הערבים סירבו להוריד את העולים לחוף, והספינה המשיכה לנמל אלכסנדריה שבמצרים. משם הגיעה מאירסון ושאר העולים ב-14 ביולי^[33] 1921 ברכבת לתל אביב.

עם הגעתן לארץ ישראל התגוררו שתי המשפחות בדירה שכורה ביפו, וגולדה החלה לשמש כמורה מחליפה בגימנסיה העברית "הרצליה", ולימדה ילדים אשר התקשו באנגלית^[34]. לימים, השתמשה בימיה הראשונים בארץ ישראל כדי להמחיש לעולים חדשים את העובדה שגורלם שפר עליהם. היא לא זכתה לסיוע ממשרד לקליטת עלייה, איש לא הופקד על עזרה לה ולמשפחתה במגורים ובלימוד עברית (העולים מצִדם ראו המחשה זו לעיתים כהתנשאות וכהטפת מוסר, כפי שהודתה גולדה עצמה). בספטמבר 1921 הגישו הזוג בקשה להתקבל לקיבוץ מרחביה בעמק יזרעאל^[35], שבו היה לזוג מאירסון ידיד ותיק מאמריקה. במרחביה חששו תחילה ממי שנראתה כבת תפנוקים אמריקאית שבהגיעה לארץ ישראל העדיפה לעסוק בהוראת אנגלית ולא בעבודת כפיים, אולם בסוף ניאותו לקבלה.

מאירסון נהנתה מחיי הקיבוץ והתמחתה בגידול עופות. אולם בעלה התקשה להסתגל לתנאי החיים הקשים ולחוסר הפרטיות ומלכתחילה כלל לא רצה להגיע לקיבוץ^[36]. הוא אף סירב להביא ילד לעולם שיגדל בדרך השיתופית שהייתה נהוגה אז בקיבוץ. בעקבות מחלתו ונפילתו למשכב למשך כמה שבועות, המליץ להם הרופא לעזוב את מרחביה בהקדם. מאוחר יותר, נבחרה גולדה לחברת מזכירות מועצת הפועלות, והחל מ-15 בדצמבר 1922 נכחה בדיוני המועצה בתל אביב^[37]^[38].

מ-7 עד 10 בינואר 1923 נאמה ביידיש בוועידתה השנייה של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל כנציגת מועצת הפועלות ומרחביה מטעם מפלגת "אחדות העבודה". בנאומיה בוועידה טענה כי מועצת הפועלות צריכה להפוך לגוף נפרד מההסתדרות, בניגוד לדעתה של עדה פישמן^[37].

באביב באותה שנה חלה מוריס. ייתכן שהייתה זו מלריה אך מכל מקום פסק הרופא שבדק אותו כי על הזוג לעזוב את הקיבוץ^[39].

במרץ 1923, לאחר שהות של כשנה וחצי בקיבוץ, עזב הזוג את הקיבוץ, ובאוקטובר באותה שנה עבר להתגורר בביתה של שיינה בעיר^[40]. לאחר מכן עברו לשכונת נחלת אחים בירושלים^[41], שם סידר להם דוד רמז עבודה במשרדי סולל בונה. מוריס עבד בהנהלת חשבונות וגולדה עבדה כקופאית במשרה חלקית. את שנותיה בעיר תיארה לימים כ"אומללות ביותר בחייה". היא סיפרה שכדי להכניס את בתה לגן היה עליה להתנדב לכבס את בגדי כל הילדים שבו, משום שלא הייתה יכולה לעמוד בתשלום הנדרש מההורים.

במאי 1923 השתתפה בוועידת הקבוצות שהתקיימה בדגניה א'. בוועידה היא דיברה יידיש, היות שעוד לא שלטה בעברית. בזיכרונותיה כתבה גולדה כי הוועידה רוממה את רוחה^[42].

הן בשל היעדר ההגשמה החלוצית והן בשל העוני, גולדה עזבה את ירושלים במרץ 1925, לאחר חצי שנה בלבד, וחזרה למרחביה יחד עם מוריס ובנם^[41]. אולם בסתיו של אותה שנה חזר הזוג לדירתם הקודמת בירושלים. חצי שנה אחר כך, במאי 1926, ילדה את בתה, שרה^[43]. במחצית השנה הוריה של מאיר עלו לארץ ישראל והתיישבו בהרצליה^[44].

פעילות ציבורית

מועצת הפועלות

ב-1927 הציע לה דוד רמז, שהתיידד עמה, היה ער למצוקתה, ולימים אף הפך למאהבה, לשמש מזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות. גולדה הסכימה, ובישיבת מועצת הפועלות בדצמבר אותה שנה נבחרה לתפקיד, החלה אותו בינואר 1928 ועברה לתל אביב^[45]. במקביל שימשה כחברת הוועד המפקח הארצי של "קופת חולים" מאז הקמתו בנובמבר 1927 ועד 1933, אולם היא כמעט לא השתתפה בישיבותיו^[46]. לעומת זאת, בעלה מוריס החל לעבוד כמתורגמן מאנגלית לעברית בהסתדרות^[47]. תפקידה הפך את מאירסון, שהייתה שייכת למפלגת "אחדות העבודה" שלימים הפכה למרכיב מרכזי של מפא"י, לראש ארגון נשים ציוני גדול. היא ניהלה חיים עמוסי פעילות ונסיעות, והייתה לנואמת נחשבת.

ביוני 1928 הציעה עצמה כשליחה לארצות הברית מטעם מועצת הפועלות, למען גיוס כספים לטובת ההסתדרות. שליחים מטעם ההסתדרות יצאו לארצות הברית עוד בשנת 1926, וב-1928 החלה גם רחל ינאית בן-צבי לשמש כשליחה כזאת, במגמה שהתמקדה בעיקר בארגון הנשים האמריקאי^[48].

באותה שנה ביקשו ממנה ראשי ההסתדרות לנאום בוועידה העולמית של ויצו בברלין שהתקיימה בקיץ 1928^[49]. בין ויצו למועצת הפועלות היה משבר באותה תקופה, המשבר בנוגע לחלוקת הכספים של ויצו. דוד בן-גוריון, דוד רמז וחבריהם חששו שגולדה תסכם לבדה עם ראשי ויצו את הנושאים שהיו אז במחלוקת^[50]. בשל כך, הוחלט כי היא תצטרף לעדה פישמן בוועידה, אולם היא סירבה, וטענה כי לא ניתן לסמוך על גולדה. ראשי ההסתדרות דחו את טענתה, וביולי 1928 הייתה לצירה בוועידה מטעם מזכירות מועצת הפועלות. במהלך הוועידה נוצר קשר בין ויצו למועצת הפועלות לאחר מאבק משותף של גולדה ופישמן. בעוד שפישמן נאמה בוועידה, גולדה כלל לא הוזמנה לנאום בה, והיא הגדירה את הוועידה כמתסכלת וכלא יעילה^[51].

כאשר פישמן העלתה הצעה שתאשר כי לארגון הנשים האמריקאי יש זיקה פוליטית ל"פועלי ציון", דרשה גולדה מחברי מזכירות מועצת הפועלות לדחות את ההצעה. ההחלטה על הצעת פישמן לא צלחה במזכירות מועצת הפועלות, ובשל כך הועברה לוועד הפועל של ההסתדרות, שם נדחתה ברוב של 5 נגד, 3 בעד, ו-2 נמנעים. פישמן העלתה את הצעתה שוב ב-5 בנובמבר 1928 בישיבת מזכירות הוועד הפועל, ונדחתה בשנית^[52].

בשלהי אותה שנה, הוחלט כי גולדה תשהה במשך כחצי שנה לפחות בארצות הברית^[53], למען גיוס כספים עבור ארגון הנשים האמריקאי וצירוף חברות חדשות. יוכבד בת-רחל החליפה אותה בתפקידה במועצת הפועלות. היא החלה את שהותה בארצות הברית בנובמבר אותה שנה^[54].

לפני שעמדה לחזור לארץ, הוחלט כי היא תשמש כצירה מטעם "פועלי ציון" בקונגרס הציוני העולמי ה-16 שנערך בקיץ 1929, אך גולדה כלל לא נאמה בו. בקונגרס לא ייצגה גולדה את אחדות העבודה, אלא את הסניף האמריקאי של "פועלי ציון"^[54]. לבסוף, חזרה לארץ בסוף אוגוסט 1929^[55].

עוד כשהייתה בארצות הברית, נודע לגולדה שהיא תצטרך לשוב למזכירות מועצת הפועלות. דוד רמז חשב שגולדה היא היחידה שתוכל לבלום את עדה פישמן במועצה. מששמעה על כך פישמן, היא החלה לבקר את שליחותה של גולדה בארצות הברית, ובין היתר האשימה אותה שהיא בוגדת בתפקידה מאחר שהיא מייצגת את מפלגתה, ולא את מועצת הפועלות^[56].

בינואר 1930 התפטרה מאיר מתפקידה כמזכירת מועצת הפועלות. במרץ אותה שנה החליפה אותה שושנה גולדין. גולדה נשארה במועצת הפועלות כחברת "המזכירות המורחבת", אך כחברה בה בלבד^[57]. בסוף מאי אותה שנה יצאה לבריטניה ושהתה שם עד סוף יולי למען איסוף תרומות למפלגתה ולהסתדרות. במקביל, השתתפה כנציגת מפא"י בשלוש ועידות שהתקיימו בבריטניה: ועידת מפלגת הלייבור ונשותיה, וועידת פועלי ציון באנגליה^[58]^[59]. היא חזרה לתל אביב בראשית אוגוסט^[60].

שליחויות בארצות הברית

בבחירות לאספת הנבחרים השלישית, שובצה גולדה במקום ה-20 ברשימת מפא"י לבחירות. ב-5 בינואר 1931 הסתיימה ספירת הקולות, מפא"י זכתה ברוב מוחץ, וגולדה נבחרה לאספת הנבחרים השלישית. בפברואר אותה שנה השתתפה במושבה הראשון של האספה. חודש אחר כך השתתפה בדיוניה של מועצת ההסתדרות, שהתוותה את מדיניות ההסתדרות^[61].

באותו הזמן הופעלו עליה לחצים רבים לצאת שוב לשליחות באמריקה. מוריס התנגד לכך, היות שהטיפול בילדיהם הועבר ישירות אליו ואל המטפלת שלהם, תהילה שפירא. מה גם שבאותה העת התגלתה אצל הבת שרה מחלת כליות^[62]. בראשית 1931 השתפר מצבה של שרה, וגולדה החליטה שבסתיו תצא לארצות הברית^[63]. לאחר שזלמן שזר הצליח לשכנע את חברי המפלגה למנות עורך זמני במקומו לעיתון דבר ובכך לאפשר לו לשהות בארצות הברית למשך תקופה ארוכה, גולדה אישרה רשמית כי היא מוכנה לצאת שוב לשליחות^[64].

ב-30 בספטמבר 1931 יצאה לארצות הברית^[64]. שז"ר הגיע לניו יורק חודש אחריה^[65]. ביוני 1932 הפציר בה מוריס לחזור ארצה עקב מצבה הבריאותי של שרה, וגולדה נענתה^[65]. כשחזרה לארץ נדהמה לראות עד כמה הידרדר מצבה של שרה. באישור מוריס, הוסכם כי היא תנותח בניו יורק. למרות אזהרות הרופאים לפיהן שרה עלולה למות, יצאו גולדה וילדיה לניו יורק באוגוסט 1932. שרה נותחה בבית החולים "בית ישראל" במשך שישה שבועות, עד שהחלימה^[66].

במהלך שהות זו בארצות הברית ניהלה גולדה את ה"פיוניר וומאן"^[67], ובוועידה השנתית של הארגון שנערכה בטורונטו מ-27 עד 30 באוקטובר נבחרה למזכירתו^[68]. היא עסקה בפעילות ציונית ובאיסוף תרומות כמזכירת ארגון הנשים למען החלוצות. ביתה שרה קיבלה שם טיפול רפואי למחלת הכליות הקשה שממנה סבלה. עם חזרתה מונתה למזכירת "הוועד הפועל", ההנהגה העליונה של ההסתדרות, שבה כיהנה לצד אישים כדוד בן-גוריון, דוד רמז וברל כצנלסון. היה לה תפקיד מרכזי במימוש רעיון ה"מפדה", מס שנגבה מחברי ההסתדרות לשם סיוע למובטלים. היא סיימה את שליחותה ביולי 1934^[67]^[69].

הוועד הפועל וההסתדרות

לאחר ששבה לארץ התגוררה בחדר זמני בתל אביב, וביקשה לעבור לקיבוץ^[70]. עד לקבלת ההחלטה בעניין החליטה לעבור לעין חרוד^[71]. היא גם נדדה עם ילדיה לביתה של בבה אידלסון, מזכירת מועצת הפועלות וממקורבותיה של גולדה, אך לבסוף בקשתה סורבה. גולדה שכרה דירה בתל אביב ושלחה את שני ילדיה ללימודים בבית החינוך ע"ש א"ד גורדון, שבו למדו גם יצחק רבין ושולמית אלוני^[72].

לאחר מכן טיפלה במספר נושאים מטעם הוועד הפועל לבקשת דוד רמז. רמז ביקש ממנה לעמוד על זכויותיהם של חברי ההסתדרות במספר מוסדות, כמו הצבא הבריטי, לדאוג לפיתוח יחסי החוץ של הארגון, לטפל באנשים שהגיעו לראות את הארגון מחוץ לארץ ולעסוק בבעיות שהיו קשורות למחפשי עבודה ביישוב^[73].

מאיר תמכה בהסכמי בן-גוריון–ז'בוטינסקי, אם כי הסתייגה מהם מעט. היא אף הייתה מעורבת בדיונים לאישור ההסכמים. אולם לבסוף תמכה בכך שהוועד הפועל של ההסתדרות יכריע בעניין. בהמשך התנגדה לאישור החלק השני של ההסכם. לבסוף ההסכם נדחה לאחר משאל בין חברי הוועד במרץ 1935^[74].

באוגוסט אותה שנה יצאה לשווייץ והשתתפה בקונגרס הציוני העולמי ה-19. חודש לפני כן הוצע לה לשמש באופן רשמי כשליחת ההסתדרות בארצות הברית אך היא התעקשה להישאר בארץ ישראל. לבסוף נאלצה להסכים ובשלהי דצמבר יצאה לארצות הברית לפרק זמן של שמונה חודשים כנציגת ההסתדרות, יחד עם זלמן שזר^[75]^[76].

בעת שהותה בארצות הברית פרץ המרד הערבי הגדול. היא שמעה על כך במהלך שהותה שם אך לא ייחסה לו חשיבות רבה. בשלהי יולי 1936 חזרה לארץ. היא דחתה את טענות המנהיגים הערביים למרד וטענה כי מספר הערבים בארץ ישראל הוכפל מאז ראשית ההתיישבות העברית. היא התנגדה לדרישת המנהיגים להפסיק את העליות גם לאחר אלפי מאורעות הדמים שאירעו באותה השנה. כשנתבקשה להסביר את מניעיהם של המנהיגים הערביים טענה כי רצונם הוא "לגזול מאיתנו את ארצנו". אף על פי כן, היא תמכה במדיניות ההבלגה של ההגנה וטענה כי היא " הדרך היחידה, והדרך המוסרית היחידה". את תמיכתה במדיניות זו הסבירה בכך שעל אנשי היישוב להיות שומרי חוק בעיני הבריטים על מנת שלא יקצצו בעלייה ובהתיישבות^[77]^[78].

ב-17 בדצמבר נבחרה, יחד עם דב הוז, להציג בפני חברי ועדת פיל את עמדת ההסתדרות בכל הנוגע לתביעות היישוב. אולם לבסוף קבעה הוועדה כי חששותיהם של הפלסטינים מוצדקים וכי יש לצמצם את העלייה ולחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות: יהודית וערבית. הצעת הוועדה פורסמה ב-7 ביולי 1937 וגולדה התנגדה לה רבות^[79]. לימים חזרה בה מהתנגדותה לתוכנית אם כי דווקא ההתנגדות הערבית היא שגרמה לאי הוצאתה לפועל^[80].

ב-28 בינואר 1937, חודשיים לאחר מותו של משה בילינסון, מונתה במקומו ליושבת ראש הוועד המפקח הארצי של "קופת חולים". הגוף פיקח, ניהל וכיוון את הארגון של ההסתדרות שהיה אמון על ביטוחם הרפואי של רבים מאנשי היישוב^[81]. באוקטובר אותה שנה ניהלה לראשונה את ישיבתו^[82]. במהלך כהונתה בתפקיד גדלו מספר החברים בארגון, מספר המרפאות שלו ומספר המיטות בבתי החולים בכל רחבי ארץ ישראל^[83].

באותה שנה הוקמה חברת הדיג נחשון על ידי ההסתדרות, ורמז הציב לה למטרה לגייס כסף על מנת להרחיב את צי הספנות שלה. לשם כך יצאה לארצות הברית מספר פעמים. היא אומנם הצליחה למכור אלפי מניות לחברה, אך לא אספה מספיק כסף למען הרחבת הצי^[84].

ב-1938 השתתפה כמשקיפה בוועידת אוויאן, מטעם הסוכנות היהודית, יחד עם ארתור רופין ונחום גולדמן^[85]. הנהלת הסוכנות הייתה ספקנית לגבי תוצאות הוועידה אולם החליטה לשלוח נציגות. החשש שהובע בהנהלה היה כי היא תפגע במאמץ הציוני להפוך את ארץ ישראל ליעד ההגירה העיקרי של יהודי העולם. עד אותה שנה שימשה מאיר כממלאת מקום במרכז מפלגת מפא"י, והחל משנה זו הייתה לחברת קבע בו ולחברת מזכירות המפלגה^[86].

חודש לפני התכנסות הקונגרס הציוני העולמי ה-21 התקבלה הצעתה שלה ושל שז"ר ולפיה לא יוכלו יהודים להשתתף בוועידת השולחן העגול אלא אם יתקיים משא ומתן בדבר הקמת מדינה יהודית. היא גם הציעה לדחות את ההחלטות בנושא ההשתתפות ולהעביר את הכדור לידי הסוכנות. הפעם לא התקבלה הצעתה^[87].

במאי 1939 פורסם הספר הלבן, שנועד להגביל באופן חמור את עליית היהודים ולהגביל משמעותית רכישת קרקעות בבעלות ערבית, בידי יהודים. יממה לאחר פרסומו, ב-18 במאי, הייתה גולדה ממנהיגי המחאה נגדו, יחד עם יוסף שפרינצק, לוי אשכול, זלמן ארן ואנשים נוספים. אולם עד מהרה התברר כי ההפגנות לא היו תכליתיות, והאיום הנאצי היווה סכנה גדולה יותר לעם היהודי מאשר הספר הלבן. ב-1 בספטמבר אותה שנה, בעת שהייתה על האונייה בדרך לארץ מהקונגרס הציוני העולמי ה-21, נתבשרה על פרוץ מלחמת העולם השנייה^[88].

ב-21 בספטמבר 1939 התפטרה מהוועד הפועל של ההסתדרות, לאחר שפרץ מאבק בינה לבין חברי סיעה ב' שאיימו לשבות ולהחרים את מוסדות הארגון אם יוכרחו להקצות כספים למפדה - הטלת מס על כל פועל למען סיוע למובטלים. חברי מפא"י השתמשו בהתפטרות כדי להשיג הישגים פוליטיים^[89].

לאחר מותו של דב הוז בתאונת דרכים בדצמבר 1940, עמדה מאיר בראש המחלקה המדינית של ההסתדרות (שנקראה אז המחלקה ליחסים פוליטיים^[90]), ובמסגרת תפקיד זה טיפלה בקשריה של הסוכנות היהודית עם השלטון הבריטי^[91]. היא שימשה בתפקיד זה במשך שש שנים^[92] עד לתום מלחמת העולם השנייה. מלבד זאת, ניסתה מאיר לתווך בין ארגון ההגנה לארגון האצ"ל. היא הזמינה את דוד רזיאל ואליהו גולומב לביתה, על מנת שתניעם לשתף פעולה במהלך מלחמת העולם השנייה. הניסיון נקטע לאחר שבן-גוריון שמע על כך והורה לסיים זאת^[93]. בנוסף, הייתה מאיר אחראית, בין היתר, על התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. היא טענה כי יש לעזור לצבא הבריטי ולעודד את הגיוס אליו, זאת בעקבות הסכנה שגרמניה הנאצית תפלוש לארץ ישראל. היא גם תמכה בשיתוף פעולה צבאי בין היישוב לבריטניה כנגד גרמניה הנאצית, ובתוכנית א', שהורתה על הקמת הפלמ"ח^[94].

מאיר חששה בתחילה מתוכנית בילטמור, עקב העובדה שלא נדרשה בה עצמאות מדינית גמורה. אולם מאחר שנדרשה לתאם את דרכה עם דרכיו של בן-גוריון, הפכה מאיר לתומכת נלהבת של התוכנית, אם כי עדיין התנגדה לחלק מחלקיה. היא אף מתחה ביקורת חריפה על ראשי הקיבוץ המאוחד, שהתנגדו נחרצות לתוכנית^[95].

נוסף על כך, ניסתה מאיר, יחד עם שותפיה, לנהל משא ומתן עם הבריטים למען הגדלת מספר הסרטיפיקטים. היא אף נפגשה, יחד עם יצחק בן-צבי, יו"ר "הוועד הלאומי", עם הנציב העליון כדי להגיש לו עצומה בנושא בשמם של אנשי היישוב. היא גם ניסתה לעכב גירוש של מעפילים שהיו על האוניות "פאסיפיק" ו"מילוס", אך הניסיון נכשל גם כן^[96]. כמו כן, הוצע לה לשמש כשליחה ברחבי העולם על מנת להסב את תשומת ליבו לשואה, אך היא סירבה בתוקף^[97].

מאיר הייתה תומכת נלהבת של בן-גוריון, ובעת שהוויכוח בינו לבין חיים ויצמן, ייעצה לו גולדה לשלוח לו מכתב ב-11 ביוני 1942, הכולל איום בהתפטרותו של בן-גוריון מהנהלת הסוכנות היהודית או בניתוק הקשר בין השניים. לאחר מכן הסלים המצב עד שב-11 ביולי הודיע בן-גוריון שאם ויצמן לא יגיע לשיחת בירור, יתפטר. ויצמן סירב, וב-26 באוקטובר מימש בן-גוריון את האיום והתפטר מתפקידו. לאחר מכן ניסו חבריו במפא"י לשכנעו לשוב לתפקידו, וברל כצנלסון אף איים בפירוק מפא"י אם בן-גוריון לא יעשה כן. המאבק הצליח, בן-גוריון וויצמן השלימו ביניהם והוא חזר לתפקידו ב-1944^[98].

מספטמבר 1943 כיהנה כמזכירת מועצת פועלי תל אביב-יפו מטעם הוועד הפועל של ההסתדרות^[99].

בשנת 1943 נתנה עדות מרשימה מטעם הסנגוריה במשפט סירקין-רייכלין שבו האשימו הבריטים את חברי ההגנה בהברחת נשק.

מאיר התנגדה ל"פורשים" מארגון ההגנה ואף קראה לנקוט צעדים קיצוניים נגדם גם אם הדבר יעלה במלחמת אזרחים^[100]. עם זאת, כשנתבקשה מהנציב העליון לפעול להפסקת פעולותיהם, אמרה לו גולדה כי מוסדות היישוב לא יכולים לבלומם בעת שהממשלה "נוקטת פעולות פרובוקטיביות"^[101].

בעת שירותה בארגון "ההגנה", היו למאיר ארבעה שמות קוד, שהידוע בהם הוא "פזית". שמות נוספים היו: "ג'ק" (בארצות הברית), "וינר" ו"זהבה".

בן-גוריון וחבריו לוועד הפועל הציוני ביקשה ממנה להעיד בוועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל. ואכן, ב-25 במרץ 1946, העידה בפני חברי הוועדה^[102]. לא ברור עד כמה התרשמו מעדותה אם בכלל, אך כן ברור שהם לא קיבלו את דרישתה העיקרית - הקמת מדינה יהודית^[103]. באותה העת נמשכו ההפגנות נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל. באפריל הודיעו מנהיגי היישוב על שביתה כללית ועל שביתת רעב למשך יממה, בעקבות שביתת הרעב של המעפילים שנתפסו בנמל לה ספציה על האוניות "דב הוז" ו"אליהו גולומב". על אף עצות רופאיה, שבתה גולדה רעב למרות שקודם לכן החלימה ממחלה ברגלה השמאלית. עם זאת היא שתתה תה ללא סוכר ועישנה במהלך השביתה ואף הצליחה לנאום בפני האנשים שהזדהו עם השובתים^[104].

המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית

בשבת השחורה ב-1946 נשלחו רבים ממנהיגי הוועד הפועל, ובהם משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, למעצר בלטרון. מאירסון החליפה אותו בתפקיד^[105] במשך ארבעה חודשים^[92]. למרות זאת, היא לא נחשבה אז לחברה בגוף העליון של מקבלי ההחלטות ביישוב העברי. לאחר השבת השחורה האשימה את ממשלת בריטניה כי מדיניותה נועדה להרוס את היישוב היהודי. הבריטים ניסו להידבר עימה יחד עם אנשים אחרים בסוכנות, אך היא סירבה והודיעה כי היא מתנגדת לכך.

כשחיים ויצמן הביע התנגדות נחרצת למרי אזרחי נגד הבריטים, הייתה בין המתייצבים הבולטים מולו. הוא אף איים להתפטר מתפקידו אם לא יפסקו פעולות המרי. חברי "ועדת x", שהייתה אחראית על תיאום פעולות המחתרות השונות, הבטיחו לוויצמן כי "ישתדלו" למלא את דרישתו. לאחר פיצוץ מלון המלך דוד הורה גם בן-גוריון להפסיק את הפעולות, לפחות עד להתכנסות הקונגרס הציוני העולמי ה-22. ויצמן המשיך לעמוד על עמדתו ודרש מגולדה להתערב בעניין. היא הצליחה לשכנע את לוי אשכול שאין טעם בפעולות הללו וכי יש להפסיק באופן זמני את פעילות הוועדה. אשכול לא הסכים לפזר את הוועדה וביקש למנות מחליפים לחברי הוועדה העצורים בלטרון, והיא צייתה לו^[106].

בן-גוריון ראה בגולדה כמי שתהיה חברה בהנהלת הסוכנות גם אם ישוחררו עצורי השבת השחורה, כפי שאכן קרה ב-5 בנובמבר^[107]. זמן לא רב אחר כך הפכה לנציגת מפא"י בוועד הפועל הציוני ואחר כך גם בהנהלה הציונית^[108].

לאחר ששוחרר שרת הוא ניהל את המחלקה המדינית מוושינגטון, ואילו מאיר עמדה בראשה בירושלים מינואר 1947 ולמעשה ניהלה אותה בפועל. לצורך כך עברה לגור בשכונת רחביה.

באותו החודש נידון למוות לוחם האצ"ל דב גרונר, שנתפס במהלך התקפת האצ"ל על המשטרה הבריטית ברמת גן^[109]. ב-26 בינואר, יומיים לפני ההוצאה להורג המתוכננת של גרונר, חטפו אנשי האצ"ל קצין מודיעין בריטי בירושלים. למחרת, ב-27 בינואר, חטפו אנשי האצ"ל גם את נשיא בית המשפט המחוזי הבריטי בתל אביב^[110]. 16 שעות לפני המועד המתוכנן של ביצוע גזר הדין הודיע מפקד הכוחות הבריטיים בארץ על דחייתו ל"זמן בלתי מוגבל", והאצ"ל שחרר את בני הערובה. גולדה הייתה האחראית הישירה לשחרור בני הערובה^[111], ומאותו החודש שימשה כאשת קשר עם הבריטים, לבקשת בן-גוריון^[112]. בשל קרבתה לממשל המנדט כינוה אנשי "הפורשים" כ"מתווכת בין השלטון המרצח לבין היישוב", ואף השווה אותה למנהיגי גטו וילנה חברי היודנראט^[113].

באביב 1947 חלתה, וב-29 ביוני התפטרה מהנהלת הסוכנות. התפטרותה נדחתה, ובמקום זאת היא יצאה לחופשת מחלה^[114].

באוקטובר 1947 הקימה את "מרכז ההתגייסות", והעמידה בראשו את לוי אשכול ובנימין אבניאל, שהפכו באופן לא רשמי לאחראים על הגיוס לארגון ההגנה מטעם המפקדה הארצית^[115]. מאוחר יותר הצטרפה, לבקשת בן-גוריון, ל"ועדה ב'", שהופקדה מטעם הסוכנות להקים "מנגנון ממשלתי מסודר" ומנגנוני עזר שיסייעו לאוכלוסייה^[116].

ב-10 בנובמבר טסה לקפריסין כדי לנהל משא ומתן עם מנהיגי מחנות המעצר שם, לאחר שהצליחה לשכנע את הנציב העליון אלן גורדון קנינגהם ולהגיע עמו להסכם לפיו ישוחררו מאות תינוקות, ילדים והוריהם מהמחנות, למען קידומם לראש רשימת הוותיקים במחנות, שהאנשים שבראשה זכו לשחרור מוקדם. לאחר כמה ימים היא הגיעה עם מנהיגי המחנות להסכמה דומה, וכ-3,800 תינוקות, ילדים והוריהם שוחררו ממחנות המעצר ועלו ארצה. הדבר היווה ניצחון "אנושי ואישי" עבור גולדה^[117].

ב-15 בנובמבר נורו יריות לעבר ביתה שברחביה, והיא הגדירה אירוע זה כמכונן בחייה^[118].

בטרם קום המדינה נפגשה מאיר פעמיים עם עבדאללה מלך ירדן. בפגישה הראשונה, ב-17 בנובמבר 1947, היה עבדאללה לבבי ופייסן, והבטיח שלא תהיה התנגשות בין כוחותיו לבין היישוב, ואילו מאירסון הבטיחה שהיהודים יראו בעין יפה את השתלטותו על החלק הערבי של הארץ, כפי שיוחלט בתוכנית החלוקה^[119].

מייד לאחר כ"ט בנובמבר נתבקשה שוב על ידי בן-גוריון להיות מופקדת מטעם הנהגת היישוב על "הפעילות המדינית והמוניציפלית בירושלים", וכן עמדה בראש "ועדת ירושלים", שהתכנסה בדצמבר אותה שנה, והיא ניהלה את העניינים האזרחיים של ירושלים ותושביה היהודים עד סמוך להכרזת העצמאות^[120].

ב-26 בדצמבר תקפו הערבים שיירה של מכוניות בשער הגיא. אחת מהן הייתה המונית שבה נסעה גולדה על מנת לבלות את סוף השבוע בתל אביב. השומרים שהיו בתוכה השיבו ביריות ובכך היא שרדה, אך לאחר מכן נפגעה קל לאחר שניסתה לפתוח את דלת המונית כדי להכניס לתוכה פצוע^[121].

בתחילת ינואר 1948 הסכימה לצאת במקום בן-גוריון לארצות הברית, לאחר שאליעזר קפלן נכשל בגיוס כספים למען רכישת נשק ובן-גוריון רצה לסייע לו בהשגת המטרה. בן-גוריון הופתע מרצונה של גולדה לסייע לו בכך, שכן היא סירבה קודם לכן לצאת לשליחויות לארצות הברית^[122]. ואכן, ב-22 בינואר יצאה גולדה לארצות הברית, ולמחרת נחתה שם^[123]. במהלך מסעה ליוו אותה שני אישים יהודיים-אמריקאיים בכירים: הנרי מונטור, המנהל הכללי של המגבית הארץ-ישראלית המאוחדת^[124], והנרי מורגנטאו הבן שכיהן כמזכיר האוצר של ארצות הברית בתקופת ממשלו של פרנקלין רוזוולט^[125]. נאומה בכינוס השנתי של מועצת ההסתדרויות וקרנות הסעד היהודית זכה להצלחה מסחררת וראשי הארגון התחייבו להעביר 25 מיליון דולר^[126]. במלון פאלם ביץ' נחלה הצלחה גדולה עוד יותר כאשר הצליחה לגייס עוד מיליון וחצי דולר, ובתום המסע ניתנו לה התחייבויות להעביר סכום כולל של 50 מיליון דולר^[127]. חלק נרחב מצורכי היישוב והמדינה מומנו בעזרת הכסף שגייסה, וייתכן שבלעדיו לא היה ניתן לרכוש די נשק לבלימת ההתקפה הערבית במלחמה^[128].

היא נבחרה למועצת העם, אך לא למנהלת העם. זאת עקב התנגדותם של כמה מחברי מרכז מפא"י, ובראשם יוסף שפרינצק ודב יוסף, בהצבעה שנערכה ב-6 במרץ 1948^[129]. בן-גוריון זעם על כך, ובאפריל אף התפטר לזמן קצר ממזכירות המפלגה ומהממשלה הזמנית, אך חזר בו^[130].

ב-26 באפריל חזרה לשמש כראש המחלקה המדינית בירושלים, לבקשת בן-גוריון^[131], ולצורך כך שבה למשרדה בעיר ושהתה בה מספר ימים^[132].

ב-1 במאי הציעה לבן-גוריון שתיפגש שוב עם המלך עבדאללה כדי לברר מה מדינתו תעשה. בן-גוריון לא היה שלם עם הבקשה מאחר שהיה סבור שהמלך ומדינתו עתידים להצטרף למלחמה. לבסוף אישר את בקשתה, וב-12 במאי 1948 נפגשה גולדה בשנית עם עבדאללה. במהלך הפגישה כבר היה ברור שבדעתו לשלוח את הלגיון הירדני להילחם ביהודי ארץ ישראל. במאמץ אחרון להניא אותו, הגיעה אליו מאירסון מחופּשת לערבייה, בצוותא עם מומחה לענייני ערבים, עזרא דנין, שהתחזה לבעלה. כשהגיעה לבסוף למפגש אמר לה המלך בנימה של התנצלות שמהלך העניינים אינו תלוי עוד בו, והציע למאיר שהיישוב היהודי בארץ יוכפף לשלטון ממלכת ירדן כמיעוט, יהודיה יקבלו ייצוג בפרלמנט משותף ואוטונומיה באזורי מגוריהם, ללא הקמת מדינה עצמאית וללא המשך עליית יהודים לארץ - הצעה שלא התקבלה על דעתה. המסקנה הברורה מהפגישה הייתה שעבדאללה אכן מתכוון להצטרף כצד במלחמה, וגולדה נפרדה מהמלך במילים: "ניפגש לאחר המלחמה"^[133].

בבוקר אותו היום התקבלה ההחלטה על הקמת מדינת ישראל בישיבת מועצת העם ברוב דחוק, וגולדה השתתפה בה לבקשת בן-גוריון, על אף שלא הייתה חברה בה^[134].

יומיים לאחר מכן, בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, יום הכרזת העצמאות, נתבקשה על ידי בן-גוריון לבשר לראשי השלטון הבריטי על ההחלטה להקים את מדינת ישראל ולשמש מטעם הממשלה הזמנית כ"אחראית לענייני ירושלים". באותו היום ניסתה לחזור לירושלים הנצורה, ועל כן, לא הייתה אמורה להיות נוכחת בטקס ההכרזה, אך מטוס ה"פרימוס" שלה חזר על עקבותיו בשל מזג אוויר סוער, והיא נכחה בטקס וחתמה על מגילת העצמאות בבית דיזנגוף^[135]. החתימה הייתה מלווה, כפי שתיארה זאת, בבכי סוער מצִדה. לאחר החתימה יצאו אל ההמונים שהתקהלו מחוץ לבית דיזנגוף שני נואמים: תחילה בן-גוריון שנתן נאום מאופק, ומייד אחריו גולדה שנתנה נאום נלהב ומרגש.

מייד לאחר מכן שוב נשלחה לגייס כספים בארצות הברית למען המאמץ המלחמתי.

מארצות הברית היא נשלחה לברית המועצות, אולם בוששה להגיע לשם לאחר שאושפזה בבית חולים בניו יורק בעקבות תאונת דרכים^[136]. הסובייטים, וגם הציבור בארץ, סברו שמדובר ב"מחלה דיפלומטית". הדבר מובן לאור העובדה שהמינוי נבע מניסיון של משה שרתוק (לימים שרת) להרחיקה מהארץ וממוקדי ההשפעה כי היה מאוים ממנה פוליטית וידע כי היא הראשונה בה יתמוך בן-גוריון שנתן בה אמון מלא (אך לא העריך באותה מידה את שרתוק). גולדה התנגדה למינוי זה גם מכיוון שחשה שאינה בעלת כישורים דיפלומטיים מספיקים^[137]. ביוני 1948 הודיע לה שרת באמצעות מברק כי מונתה על ידי הממשלה ל"ציר מוסמך" במוקסבה^[138], אך היא המשיכה להיאבק בהחלטה וניסתה לדחות זאת ככל האפשר, אך לשווא^[139].

צירה במוסקבה

ב-2 בספטמבר 1948 הגיעה למוסקבה, שם עמדה גולדה בראש צירות ישראל בברית המועצות, ושהתה שם כחצי שנה^[140]. כחלק מההכנות לנסיעה למוסקבה היה צריך למצוא מלווה דובר צרפתית, שכן הוחלט שהצרפתית תהיה שפת הדיפלומטיה הישראלית. לבסוף נבחרה צעירה ילידת פריז, לו קדר, שהתלוותה לנסיעה והפכה לעוזרת של מאיר ולידידה קרובה שלה למשך שנים.

חוויה קשה לחברי המשלחת צפן הכורח להימנע מביקורי קרובי משפחה המתגוררים בברית המועצות מחשש לשלומם באווירה הסטליניסטית ששררה במדינה. הסובייטים האמינו בקיומה של אנטישמיות בארצות הלאום הקפיטליסטיות, ובשל כך קיבלו את הצורך במדינה יהודית כפתרון זמני. עם זאת, גרסו שבמדינות הקומוניסטיות לא קיימת אנטישמיות כלל, ולכן מגע בין יהודים במדינות אלו לבין ישראל הוא פסול מיסודו.

אף על פי כן לא נמנעו יהודים רבים מלבקר בבית הכנסת הגדול במוסקבה בחגים, בזמן שבו הגיעו אליו אנשי המשלחת הדיפלומטית הישראלית. קבלת הפנים שנערכה להם הייתה לבבית. עשרות אלפים הרעיפו אהבה רבה על נציגי המדינה היהודית הצעירה. מפורסמת מאוד תמונתה של גולדה מאירסון רוקדת עם היהודים בשמחת תורה, אשר הופיעה על שטר של עשרה ש"ח. אמנם אחרי זמן מה כבר גבר הפחד, והיהודים היו הססניים למדי לגבי התקרבות לדיפלומטים הישראלים.

ב-5 בדצמבר הגיעה לביקור בארץ ישראל, בה הודיע לה בן-גוריון כי היא תמונה לחברה בממשלת ישראל הראשונה לאחר הבחירות לאספה המכוננת בינואר 1949. בשל כהונתה ארוכת השנים בוועד הפועל ובניסיונה בעיסוק בנושאים הקשורים ליחסי העבודה ביישוב, מונתה לשרת העבודה והביטוח העממי, תיק שיועד בכלל למפ"ם^[141]. ב-1949 חזרה לישראל כדי לכהן כשרת העבודה, לאחר שנבחרה לכנסת הראשונה מטעם מפא"י. סגנה מרדכי נמיר החליף אותה^[142].

שרת העבודה ושרת החוץ

למרות ההחלטה למנותה לשרת העבודה והביטוח העממי, המשיך שרת לנסות להשאירה במוסקבה, אך לשווא. מלבד שרת גם חברי הממשלה הדתיים התנגדו לכך שתמונה לשרה^[143]. אולם ב-8 במרץ 1949 הושבעה לתפקיד^[144] ויומיים אחר כך החלה את כהונתה^[145]. ב-7 בינואר 1951 שונה שם המשרד ל"משרד העבודה"^[146].

אחד מתפקידיהם של גולדה ומשרדה היה קליטת העולים החדשים, אך גם לדאוג להם או למצוא להם תעסוקה^[144]. אולם במקביל נתבקשה לצאת בדחיפות לארצות הברית על ידי ראשי המגבית היהודית המאוחדת והנהלת הסוכנות היהודית. בן-גוריון דחה את הבקשה וטען כי "לא ייתכן הדבר עכשיו"^[147].

ב-24 במאי 1949 הציגה תוכנית לפיה יבנו למעלה מ-30 אלף יחידות דיור ברחבי מדינת ישראל, למען חיסול מחנות האוהלים. מכיוון שלממשלה לא היו את התקציבים הדרושים לכך, יצאה לניו יורק בתחילת יוני, בהסכמתו של בן-גוריון. היא לא הצליחה להגיע ליעד והשיגה רק כחמישית ממנו. ב-17 במאי 1951 הגישה תוכנית דומה אך שונה מעט בפני הממשלה. על אף שקצב בניית הדירות היה איטי תחילה הוא גדל אט אט והגיע לשיא בשנים 1954–1956^[148]. באותו החודש חנכה, יחד עם בן-גוריון, את מפעל הבונדס בארצות הברית, ועד סוף אותה שנה הצליחו פעיליו לגייס כ-140 מיליון דולר^[149].

ב-7 בנובמבר 1949 אמרה כי היא שואפת לקיים "חקיקה סוציאלית נרחבת" ש"הצעת חוק לביטוח עממי" במרכזה. חזונה התממש רק כעבור כמה שנים, וב-1953 נתקבל בכנסת "חוק הביטוח הלאומי", ונחשב להצלחה גדולה שנחלה. לטענת יוסי גולדשטיין חיזקו ניסיוניתיה העקשניים לפתור את מצוקת העולים את כוחה הפוליטי, כמו גם החקיקה הנרחבת בנושאים סוציאליים. כמו כן התחזק עם הזמן מעמדה המפלגתי במפא"י^[150].

מאיר תמכה בהכרזת ירושלים כבירת ישראל ולאחר ההכרזה עברה לגור בדירת גג בשכונת טלביה. היא טענה כי הדירה הפכה אותה ל"ירושלמית בנפשה"^[151].

במהלך סיורה בארצות הברית ביוני 1949 ביקשה מאגף השיכון להקים כ-50,000 יחידות דיור זמניות. בראשית 1950 הוחלט על הקמת המעברות, שבנייתן החלה עוד בשנה הקודמת. כמרבית המנהיגים באותה התקופה, הייתה מודעת לתנאים הקשים ששררו במעברות, וביקשה לחסלן משום שהן אינן מספקות את צורכי העולים^[152]. המעברה הראשונה הוקמה בהרי ירושלים ב-23 במאי 1950, ובשלהי 1951 הן אכלסו כ-256 אלף איש^[153]. בנובמבר 1950 מונתה ל"מרכזת הפעולות של משרדי הממשלה במעברות", לאחר שמשרדים נוספים (דוגמת משרד הביטחון) החלו להתערות בפעילותן^[154].

מאיר תמכה בהסכם השילומים, אם כי עשתה זאת בלב כבד. על ההסכם אמרה בין היתר כי "זה חובה המגיע לנו ומצבנו הוא כזה שלא רק שאנו לא צריכים לוותר על זאת [על השילומים] כי אם חטא יהיה לוותר על זאת."^[155]

בסתיו 1951 החלה הנהגת סלקציה במחנות העולים ונקבעו סדרי עדיפויות לעלייה. בין היתר נקבע כי העולים יעברו בדיקות רפואיות על ידי רופאים ישראלים עוד בארץ מוצאם וכי תוגבל עליית חולים (למעט "עליות הצלה"). הסלקציה הייתה גורם חשוב בהפחתת מספר העולים באופן דרסטי יחסית, ובנוסף סייע גם לקליטת עולים בצורה טובה יותר ולשיפור חיי תושבי המעברות. אולם מנגד היא זכתה ללא מעט ביקורת ונטען כלפי יוזמי הסלקציה (ובהם מאיר) כי פעלו מאינטרסים של אפליה עדתית, שכן בתקופה שבה נקבעה הסלקציה היו אמורים לעלות בעיקר יהודים מארצות האסלאם^[156].

כאמור הייתה תומכת נלהבת וידידה קרובה של בן-גוריון, אולם לא אחת התגלעו ביניהם מחלוקות וחילוקי דעות, שברובן התיישרה עם מעשיו, אך מדי פעם הצליחה להטות את הכף לטובתה. טרם הקמת ממשלת ישראל השנייה רצה לצרף את מפלגת "הציונים הכלליים". מאיר התנגדה בתוקף לרעיון, ולבסוף קמה ממשלה צרה עם המפלגות הדתיות וללא "הציונים הכלליים"^[157].

ב-1952 חוסלו רק 16 מעברות. מטרתה הייתה לחסל את כולן עד שלהי 1955, אולם היא לא השלימה את משימתה וביום סיום תפקידה התגוררו במעברות כ-55 אלף איש. המעברות חוסלו רק בתחילת שנות השישים. על אף שתמכה בחיסולן מלכתחילה, טענה לימים שהמעברות תרמו רבות לקליטת כ-686 אלף עולים בין 1948 לסוף 1951^[158].

במקביל היא סבלה מבעיות בריאותיות בתחילת כהונתה כשרה. היא חלתה רבות ונטתה ליפול ובשל כך נזקקה לעבור אשפוזים וניתוחים. היא אף ביקשה להתפטר מתפקידה בשל כך אולם סורבה על ידי בן-גוריון, על אף שידע בעצמו על מצבה. במקביל לכך עברה בתה שרה הפלה, חלתה גם היא ונשקפה סכנה לחייה, מה שגרם לה לחרדה עזה^[159]. גם פטירת ידידה דוד רמז, פרודה מוריס ואימה בלומה העיקו עליה מבחינה נפשית^[160]. נוספו לכך ענייני ילדיה, מנחם, שהתגרש ושרה שעברה לידה שקטה^[161]. היא גם סבלה מתת-לחץ דם ומבצקות בריאות, ובמקביל גם עישנה 60 סיגריות ביום ושתתה הרבה קפה טורקי^[162].

לאחר שבן-גוריון התפטר מראשות הממשלה וממשרד הביטחון סירבה להיות מועמדת להחליפו, אם כי לא שללה אפשרות זו כלל. גם לוי אשכול סירב לכך, ולבסוף נבחר משה שרת ליורשו. בין השניים שררה מתיחות, בין היתר בגלל ששרת כמעט ולא העריכה כלל. אולם יממה לפני הקמת הממשלה, ב-25 בינואר 1954, בירכה את שרת על מינויו לתפקיד וטענה כי הוא "הגיע למה שמגיע לו"^[163].

בתקופה זו הייתה חברה, יחד עם שרת, פנחס לבון, אשכול וזלמן ארן ב"ועדת השרים המיוחדת לענייני ביטחון ומדיניות חוץ" (ועדת החמישה)^[164].

שבע שנים הייתה מאיר שרת העבודה – חמש שנים בממשלתו של דוד בן-גוריון ועוד שנתיים כאשר היה משה שרת ראש הממשלה. בתקופה זו שימשה זמן מה, בין השנים 1955–1956, יו"ר מועצת המנהלים של חברת עמידר. בתקופת כהונתה הונחה התשתית למשפט העבודה הישראלי, ונחקקו דיני העבודה הראשונים:

חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א–1951
חוק חופשה שנתית, תשי"א–1951
חוק עבודת הנוער, תשי"ג–1953
חוק החניכות, תשי"ג–1953
חוק עבודת נשים, תשי"ד–1954

ב-31 בדצמבר 1954 חנכה מאיר את המרכז הראשון להכשרה מקצועית במדינת ישראל, בבאר שבע, אשר התפתח למכללה הטכנולוגית ללימודי הנדסאים. ב-1955 הציבה אותה מפא"י כמועמדת מטעמה לראשות עיריית תל אביב-יפו מול מועמד הציונים הכלליים, חיים לבנון. באותה עת לא היו נהוגות בחירות ישירות, וחברי מועצת העיר הם שבחרו בראש העירייה. מאיר נהנתה מתמיכתן של סיעות השמאל, ואילו סיעות הימין תמכו בלבנון. מפא"י אכן ניצחה בבחירות עם 30.6% מהקולות, ומאיר ציפתה כי חברי הסיעות הדתיות יתמכו במועמדותה, אך חלקם הביעו את התנגדותם לכך שאישה תכהן כראש העירייה^[165]^[166] וחלקם התנו את תמיכתם בכך שתופסק התחבורה הציבורית בשבת בחיפה. את ההתנגדות חיזק רב קהילת צ'רנוביץ בעיר, הרב שמואל מאיר הולנדר, ששלח ללבנון מכתב בו פירט את הסיבות הדתיות כנגד בחירת אישה לתפקיד. בסיבוב ההצבעה הראשון במועצת העיר קיבלה מאיר 13 קולות, לעומת שמונה ללבנון וחמישה לנציג תנועת החרות משה איכילוב, אלא שהחוק דרש אז רוב מוחלט, כלומר 16 קולות, שהושג רק בסיבוב ההצבעה הרביעי, בו נבחר לבנון עם 16 קולות הציונים הכללים, חרות והדתיים כנגד 14 קולות מפלגות השמאל. מאיר הגיבה על התוצאות באומרה כי "בארץ זו של חנה סנש מעזים בשנת 1955 להעלות מחדש את הארגומנטציה החשובה הזו – שאין זכות שווה לאישה במדינת ישראל"^[167].

כחברת ממשלה תמכה מאירסון בפעולות התגמול וצידדה בעמדתו הנִצית של בן-גוריון^[169]. משחזר בן-גוריון ב-1955 לראשות הממשלה הלכו והחריפו עימותיו עם שׁרת, שר החוץ שלו. בן-גוריון הציע למאיר להחליף אותו במשרד החוץ. היא נענתה להצעה, במחיר עוינות מצד שׁרת, שראה אותה כמי שהייתה שותפה להדחתו, על אף שהכחישה זאת^[170]. לאחר כניסתה לתפקיד עברה לגור בדירת שרד, מה שהקשה עליה להסתגל למעמדה החדש^[171]. כשנכנסה לתפקידה עברתה את שם משפחתה מ"מאירסון" ל"מאיר", בהוראתו של בן-גוריון^[172]^[173]. מזכיר ההסתדרות מרדכי נמיר מונה במקומה לשר העבודה^[174]. היא תמכה במדיניותו התוקפנית של בן-גוריון כלפי שכנותיה של מדינת ישראל וכן המשיכה לתמוך בביצוע פעולות תגמול רחבות יותר כנגד ירדן, בניגוד לקודמה בתפקיד, שרת, שהתנגד לפעולות אלה^[175].

לאחר הלאמת תעלת סואץ ב-24 ביולי 1956^[176] וסגירתה לאוניות ישראליות, טענה כי מצרים ביצעה הפרה של החוק הבין-לאומי ועל כן יש לישראל עילה למלחמה נגדה^[177]. בשלהי ספטמבר עמדה בראש משלחת לפריז שנועדה לקדם שיתוף פעולה צבאי ואסטרטגי עם צרפת. לאחר ששבה לארץ טענה כי הסיכויים שצרפת תחבור לישראל במלחמה נגד מצרים הם מופרזים מדי, אולם לבסוף הסכימה צרפת לכך. כעבור זמן קצר הגיעו שמועות לפיהן גם בריטניה תצטרף לכך, וב-16 באוקטובר סוכם הדבר על ידי ראשי שלושת המדינות. היא הייתה חברה בקבינט המלחמתי שהחליט על יציאתו של בן-גוריון לפגישה בפריז, בה סוכמו פרטי המבצע, על גיוס מילואים ועל היציאה למבצע^[178].

המבצע החל ב-29 באוקטובר. כבר במהלכו טענה כי הושגו מטרותיו, אולם יממה לאחר סיומו יצאה עם שמעון פרס לפריז כדי להיפגש עם שר החוץ הצרפתי כריסטיאן פינו וראש ממשלת צרפת מוריס בורז'ס-מונורי. בפגישה המליצו הצרפתים לסגת מהשטחים שנכבשו במהלך המבצע, ואכן כך היה. שגריר ישראל בצרפת יעקב צור אמר כי מאיר יצאה "מיואשת" מהפגישות^[179].

לאחר סיום המבצע קיבל האו"ם החלטה לפיה חייב צה"ל לסגת מהשטחים. מאיר לא ייחסה לכך חשיבות רבה משום שההחלטה לא כללה הטלת סנקציות על ישראל, שהיו יכולות להיגרם בעקבות קבלת החלטה נגד ישראל במועצת הביטחון^[180]. אף על פי כן היא זכתה לאהדה בקרב הציבור בארצות הברית. ב-5 בדצמבר נאמה בעצרת הכללית של האו"ם וזכתה לסיקור חיובי רב בעיתונים בארצות הברית. אולם בדיעבד הבינה כי הם הצטרפו לדרישה הסובייטית לסגת מהשטחים^[181].

לבסוף שוכנעה ההנהגה הישראלית כי יש לסגת מהשטחים בתנאי שהאו"ם ישלוט ברצועת עזה. בן-גוריון ביקש ממנה להודיע על הסכמתה של ישראל בעצרת האו"ם, על אף שלא הייתה שלמה עם כך. ב-1 במרץ מסרה את ההודעה באו"ם וכעבור שבוע הושלמה הנסיגה^[182].

ביולי 1957 נסעה לפריז כדי לברר אם יש אפשרות לישראל לרכוש צוללות מגרמניה. על אף שדיווחה לבן-גוריון כי הדבר לא אפשרי כרגע, ניהל שמעון פרס מגעים סודיים עם הגרמנים שהובילו לחתימה על עסקה, ללא ידיעתה. הדבר נחשף רק בסוף השנה, גרם להתפטרותו של בן-גוריון ולהקמת ממשלה חדשה^[183].

מאיר התנגדה לזכות השיבה עקב תוקפנות הערבים במלחמת העצמאות. היא הבדילה בין יהודים-ערבים לפלסטינים וקבעה כי שניהם לא יוחזרו לבתיהם. אולם כאשר הפציר בה ראש ממשלת איטליה אמינטורה פאנפאני (אנ') לקלוט פליטים מארצות ערב כדי לקדם את השלום, אמרה כי ישראל מוכנה לסייע בשיקומם בארצות מוצאם אך רק "אם תתקבל עזרה כספית בין-לאומית" או שרק כמה אלפים מהם ייקלטו^[184]. היא ראתה בברית המועצות בהנהגת חרושצ'וב כמדינה עוינת הרוצה לסייע למדינות ערב, העוינות גם הן^[185], למרות נטייתן לשלום^[186]. אולם מאחר רצונה של ישראל להעלות אליה את יהודי ברית המועצות, השתדלה שלא להקצין את היחסים הדיפלומטיים איתן]^[187].

ב-29 באוקטובר 1957, בדיוק שנה לאחר פרוץ מלחמת סיני, הושלך רימון יד בכנסת. מאיר נפצעה יחד עם בן-גוריון ועוד מספר שרים. עובדת היותה פצועה לא הפתיעה רבים, משום שלא הייתה בקו הבריאות^[188].

ב-31 בדצמבר 1957 התפטר בן-גוריון על רקע הדלפות מישיבות הממשלה והפרות של המשמעת הקואליציונית^[189]. הממשלה השמינית, שכוננה שבעה ימים מאוחר יותר, התבססה על הרכב קואליציוני זהה ומאיר המשיכה בכהונתה כשרת החוץ^[190], על אף שאיימה לא להצטרף לממשלה על רקע צירופם לממשלה של פרס, אבא אבן ומשה דיין (שהשתייכו לקבוצת "הצעירים" במפא"י), אולם חזרה בה מאוחר יותר לאחר לחצו של בן-גוריון^[191]. הוא לא מינה את אבן לשר בלי תיק האחראי על ענייני חוץ כפי שהובטח לו, לבקשת מאיר, ובכך הסכימה להישאר בתפקידה^[192]. לאחר הבחירות לכנסת הרביעית שוב איימה להתפטר, לאחר שבן-גוריון לא קיבל את מסקנות "ועדת השבעה" בעניין העסק הביש. בן-גוריון חש כי היא באמת מתכוונת לכך והציע לה לכהן כיושבת ראש הכנסת, אולם היא חזרה בה^[193].

עם לכידת אדולף אייכמן במאי 1960 וזעמה של ארגנטינה על ישראל, טענה מאיר שייתכן וישראל אכן עברה על החוק הארגנטינאי, אך הדבר לא משתווה לפשעיו של אייכמן. ב-23 ביוני גינתה מועצת הביטחון את ישראל, אך לא הטילה עליה סנקציות, והסכסוך עם ארגנטינה הסתיים בהתנצלותה של מאיר^[194].

מאיר פעלה למען רכישת נשק אמריקאי לאחר שארצות הברית הפסיקה את הסיוע הכלכלי לישראל לאחר מבצע קדש. לאחר בחירתו של ג'ון קנדי לנשיאות ארצות הברית הוא הסכים לספק לישראל טילי MIM-23 הוק, לאחר שמזכיר המדינה כריסטיאן הרטר אמר למאיר כי ניתן יהיה לעשות זאת, אך דבריו מומשו חלקית. היא ועוד מספר בכירים בצה"ל העדיפו נשק אמריקאי על פני צרפתי. לעומת זאת, התנגדו לכך שמעון פרס, שקודם לסגן שר הביטחון, ועוד כמה בכירים אחרים בצה"ל^[195].

הקמת הכור בדימונה הייתה סיבה להעמקת תלותה המדינית של ישראל בצרפת, משום שהיא סייעה בהקמתו. שלושה הסכמים הקשורים לתחום הגרעין נחתמו בין ישראל לצרפת באותה התקופה. גם הפעם העדיפה מאיר את האמריקאים ולא את הצרפתים. על אף ששמעון פרס היה גורם מרכזי בעניין, היא הסכימה איתו בסוגיה ספציפית זו, ולכן כשנתבקשה לנסוע לצרפת כדי לחתום על הסכם בספטמבר 1957, שכלל הסכמה על שיתוף פעולה גרעיני בין ישראל לצרפת, עשתה זאת ללא לבטים. שליחותה נכשלה וכעבור שנתיים הודיעה צרפת כי היא חוזרת בה מההסכמות עם ישראל בנושא הגרעין. אולם ב-29 בדצמבר 1960 נחתם הסכם לפיו תתמשך ההתפתחות הגרעינית של ישראל. אך למרות הכל עדיין חשבה שהתלות המדינית של ישראל צריכה להיות בידי ארצות הברית. בן-גוריון, פרס והממונה על שירותי הביטחון איסר הראל התנגדו לכך בתוקף. לאחר זמן לא רב דרש נשיא ארצות הברית קנדי ששני משקיפים ממדינתו ייבחנו את הכור. מאיר הפעילה לחץ על בן-גוריון שיאפשר זאת, על אף התנגדותו הצפויה של פרס, ולבסוף אישר זאת. המשקיפים שביקרו בכור ראו כי אין בו פעילות ועל כן לא ניתן לקבוע שישראל מתכננת לפתח נשק גרעיני. בפגישתו עם בן-גוריון במאי 1961 אמר קנדי כי הדבר מרצה אותו^[196].

מאיר עשתה מאמץ גדול להבקיע את חומת המצור המדיני באמצעות התחברות למדינות העולם השלישי, בעיקר על ידי טיפוח יחסי אפריקה–ישראל. היא תרמה להבאת אלפי אפריקאים לישראל על מנת שירכשו השכלה ויקבלו הדרכה חקלאית, ומומחים ישראלים רבים יצאו לסייע בכלכלה במדינות באפריקה. בדיעבד, התבררה ההשקעה הגדולה באפריקה כתמימה, שכן מדינות היבשת השחורה נטשו את ישראל בשעתה הקשה ביותר, בזמן מלחמת יום הכיפורים; בזו אחר זו הן הודיעו על ניתוק הקשרים עִמה^[197]. מאיר הוסיפה להצדיק את המאמצים באפריקה גם אז כהגשמת חובה יהודית מוסרית של סיוע למדוכאים ומימוש דברי הרצל: "כשאראה בגאולת בני עמי היהודים, ארצה להושיט יד גם לגאולת האפריקאים".

היא גם פעלה לשיפור היחסים עם איראן, עם טורקיה ועם אתיופיה, ודיון שנערך בביתה ב-21 ביולי 1958 נחשב לאבן דרך מהותית בכינון "ברית הפריפריה"^[198].

ב-1960, בשיאה של פרשת לבון, תוצאת העסק הביש, יצא בן-גוריון בחריפות כנגד פנחס לבון וטען שחייבים לברר את מידת אחריותו לפרשת הריגול והחבלה במצרים, שגולדה ויתר השרים הבכירים כלל לא ידעו עליה^[199]. קודם לכן טענה שלבון הוא האחראי לפעולה ושעליו להתפטר^[200]. אולם כעת, משוועדת שרים זיכתה את לבון, התנגדה להדחתו^[201]. בן-גוריון התפטר וקרא לחקירה משפטית בעניין. הוא החל במאבק נזעם נגד הנהגת מפא"י והאשימהּ בשחיתות, ומאיר הייתה לאחת מגדולי יריביו. בישיבת מזכירות מפא"י אמרה כי "גם האדם הנערך ביותר עלול לשגות" וגרמה לזעזוע רב בקרב חברי המזכירות. ב-1 בפברואר 1961 התכנסו ראשי מפא"י בבית מלון בהרצליה, יממה לאחר שבן-גוריון הגיש מכתב התפטרות. בן-גוריון טען כי מאיר וזלמן ארן "הורסים את מפא"י". בתגובה פרצה מאיר בבכי. הדבר היווה נקודת שפל ביחסים בין השניים^[202].

באוגוסט 1961 התפזרה הכנסת הרביעית והבחירות לכנסת החמישית הוקדמו. מאיר חששה מכך היות שידעה שלאחר הבחירות יהיה לבן-גוריון רוב בממשלה והוא יקים ועדת חקירה משפטית בעניין "הפרשה", כפי שרצה^[203].

מאיר האשימה את ממשלת גרמניה המערבית באחריות לפעילות המדענים הגרמנים במצרים^[204], וב-20 במרץ 1963 נתקבלה בממשלה ובכנסת החלטה שהציעה הדורשת מגרמניה להפסיק את פעילות המדענים. בן-גוריון תקף אותה על כך והדבר יצר משבר שהוביל להתפטרותו של הממונה על שירותי הביטחון איסר הראל ארבעה ימים לאחר מכן. כעבור כחודש, ב-19 באפריל אושפזה במשך שלושה שבועות. בעיתונות נטען כי הסיבה לכך היא המצב הפוליטי המתוח בארץ, אולם הרופאים קבעו שהסיבה היא אורח חייה הלא מסודר^[205].

ב-15 ביוני ביקשה מבן-גוריון לצנזר ידיעה שהגיעה מסוכנות הידיעות הגרמנית, שלא הייתה קשורה למדענים במצרים. בן-גוריון סירב וטען שעיקר הידיעה הוא חיובי. היא פנתה לאשכול ולמנכ"ל משרד ראש הממשלה טדי קולק שיתערבו בעניין ואיימה להתפטר אם דעתו של בן-גוריון לא תשתנה. למחרת הודיע בן-גוריון על התפטרותו מראשות הממשלה וממשרד הביטחון. הוא טען שמאיר רצתה בחיסולו הפוליטי ושפרשת המדענים במצרים היא אחת מהסיבות להתפטרותו, אולם כעבור כשש שנים הסביר למאיר שהסיבה האמיתית הייתה רצונו לפנות לכתיבת ההיסטוריה של מדינת ישראל^[206].

ב-10 במרץ 1965 נחתם מזכר הבנות בין ישראל לארצות הברית, שבמסגרתו הבטיחה האחרונה את "דאגתה לשמירה על ביטחון ישראל" בעוד ש"ישראל לא תהיה הראשונה שתכניס נשק גרעיני לאזור המזרח התיכון". מאיר ואשכול היו מרוצים ממזכר הבנות זה היות שהוא עיגן רשמית את "האוריינטציה החדשה ביחסי החוץ של ישראל". כלומר, ישראל המשיכה לשמור על עמימותה הגרעינית וארצות הברית המשיכה לספק לה נשק^[207]. במכתב ששלח בן-גוריון למאיר הביע התנגדות למזכר ההבנות שחתם אשכול עם ארצות הברית ושהוא מזיק לביטחון ישראל. ייתכן שבן-גוריון התכוון בדבריו למדיניות העמימות הגרעינית שנקבעה במזכר^[208]. לאחר הקמת רפ"י ביולי אותה שנה העריך בן-גוריון שהמזכר יעכב את פיתוח הפצצה, היות שנקבע בו כי לפקחים אמריקאים תינתן כניסה אליו. מאחר שהצנזורה הורתה לא לפרט על פרטי המזכר, הופצו מספר שמועות בנושא שפגעו קשות באשכול ומאיר, אך גם בהנהגת המדינה^[209].

קודם לכן, ב-1964 נעתר קנצלר גרמניה המערבית לודוויג ארהארד לספק נשק כבד לישראל, לבקשת ארצות הברית, על אף החשש הכבד שהיה שהדבר ייחשף וארצות ערב יכירו בגרמניה המזרחית. הדבר נתגלה בראשית 1965, ארהארד הפסיק את אספקת הטנקים לישראל אך הסכים לפצותה על כך. מאיר סירבה לכך, בתמיכת אשכול. אולם לאחר ביקורו של מנהיג גרמניה המזרחית ולטר אולבריכט במצרים, הודיע ארהארד על ניתוק היחסים עם מצרים וכינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל. ב-14 במרץ 1965 החליטה ממשלת ישראל על כינון היחסים^[210].

בוועידת מפא"י העשירית, שהתנהלה ב-17 בפברואר 1965 ובמסגרתה התקבלה ההחלטה על הקמת המערך, דרשו שוב בן-גוריון וחבריו להקים ועדת חקירה משפטית לעסק הביש. מאיר התנגדה לכך כצפוי ואיימה להתפטר אם הנושא יידון שוב בוועידה. אך לבסוף היא חזרה בה והנושא נידון במהלך הוועידה. באותה הוועידה נשאה נאום ביקורתי חריף נגד בן-גוריון, לאחר שאשכול ומשה שרת מתחו ביקורת גם הם על בן-גוריון בנאומיהם. בנאומה אמרה מאיר לבן-גוריון: "דבריך אינם תואמים את האמת [...] למה לא אמרת לנו [כאשר התפטרת] שאתה עתיד לדרוש חקירת הפרשה? [...] אני חושבת שלו ידעתי מה צפוי לנו, לא היינו הולכים לממשלה אחרי התפטרותך". הוועידה כונתה "ליל הסכינים הארוכות"^[211]. לפי יוסי גולדשטיין הפכה מאיר לאחר "ליל הסכינים הארוכות" למתנגדת הפוליטית הגדולה ביותר של בן-גוריון^[212]. לימים אפילו החרימה את מסיבת יום הולדתו ה-80 ב-1966, התנהגות שהעליבה אותו קשות. רק בשנותיו האחרונות של בן-גוריון התרחש מעין פיוס בין השניים^[213].

ב-1966 החליף אותה אבא אבן בתפקיד שר החוץ. עייפות ובריאות רופפת אילצו אותה לפרוש מהממשלה, אך לא מהכנסת. קודם לכן נתגלה שחלתה בלימפומה^[214], אולם היא הוסתרה מעיני הציבור, ולא מנעה ממנה לתפקד היטב בשנים לאחר מכן. את הטיפולים הכימותרפיים קיבלה בחשאי^[215]. אבן, שניסה להפגין התנתקות ממאיר, אמר כי הוא ממלא את תפקידו בצורה טובה יותר מקודמתו, והתגאה בכך שפיטר כמה בעלי תפקידים במשרדו שהיו מקורבים אליה. מאיר זעמה על כך אך לא ייחסה לכך חשיבות רבה^[216].

מזכ"לית מפא"י

לאחר הבחירות לכנסת השישית הודיע ראובן ברקת על פרישתו מתפקיד מזכ"ל מפא"י וכי הוא יסיים את תפקידו ב-20 בינואר 1966. מלכתחילה רצו להחליפו במאיר, אולם היא סירבה בתחילה, אך לאחר שכנועים רבים הסכימה. היא נבחרה לתפקיד פה אחד^[217]. היא נכנסה לתפקיד בתקופה שבה נעשה מאמץ לאחדה עם רפ"י ועם אחדות העבודה - פועלי ציון, מאמץ שהתגשם ב-1968 עם הקמת מפלגת העבודה.

בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים נתבקשה לצאת לארצות הברית ולאירופה, על מנת לקבל ערבויות לחידוש חופש השיט בים האדום. בפועל היה זה תפקידו של שר החוץ אבן, אולם אשכול חשש כי שליחותו תתקבל בחוסר אמון בקרב הישראלים, בשל מתינותו המדינית. משגילה על כך איים להתפטר אם מאיר תצא לשליחות זו, ואשכול נאלץ לחזור בו^[218].

מאיר התנגדה בתוקף להקמת ממשלת אחדות לאומית, אך בה בעת להדחתו של אשכול מתפקיד שר הביטחון, שכן היה ברור שרק מינויו של משה דיין מרפ"י לתפקיד ימנע זאת. ב-29 במאי 1967 ניהלה משא ומתן עם נציגי גח"ל בראשות מנחם בגין. הם הגיעו להסכמה פרט למינוי דיין, שהיה הכרחי כדי שתצטרף לממשלה. כעבור יממה אושר המינוי בוועידת מפא"י, בניגוד לדעתה שלה ושל אחרים, והוקמה ממשלת אחדות לאומית עם גח"ל ורפ"י^[219].

ב-21 בינואר 1968, לאחר הקמת המפלגה המאוחדת, המשיכה בכהונתה כמזכ"לית^[220], אך בראשית יולי אותה שנה הודיעה על פרישתה מהתפקיד, וההתפטרות נכנסה לתוקפה ב-1 באוגוסט^[221]. אולם מאיר עתידה הייתה לחזור במהרה ובאופן מפתיע למרכז הבימה הפוליטית.

כראש ממשלה

עם מותו של לוי אשכול בפברואר 1969 הועדפה מאיר על פני מועמדים כיגאל אלון, ראש הממשלה בפועל בימים שאחרי פטירת אשכול, כמשה דיין, שעימות בינו לבין אלון נחשב למסוכן למפלגה, וכפנחס ספיר, שהסיכוי שלו לזכות בתפקיד היה טוב יותר, אך הוא העדיף לוותר עליו. מאיר, שהסקרים שיקפו לה אפס אחוזי פופולריות בקרב הציבור טרם נבחרה, נחשבה למועמדת של פשרה כשמונתה על ידי מרכז מפלגת העבודה ברוב של 287 חברים, 45 נמנעים וללא מתנגדים לראשות הממשלה מטעמה^[222]. אנשי רפ"י בהובלת פרס היו היחידים במערך שהביעו התנגדות למינויה, אך הם היו מיעוט^[223]. מאיר החלה את כהונתה בתפקיד ראשת ממשלת ישראל ב-17 במרץ 1969, והייתה ראש ממשלה במשך חמש שנים. ממשלת ישראל ה-14 שהקימה הייתה בהרכב זהה לממשלת אשכול. מאיר הייתה האישה הראשונה והיחידה בישראל שמילאה תפקיד זה, והשלישית בעולם שכיהנה כראש ממשלה^[224]. למרות זאת מעולם לא רחשה אהדה לתנועה הפמיניסטית, והיו שהאשימו אותה שאף פגעה בקידום נשים בסביבתה.

רק החרדים הביעו במפורש התנגדותם למינויה על רקע מגדרי. יצחק מאיר לוין, נציג אגודת ישראל, אמר בכנסת:

"רבים בעולם, יהודים ולא יהודים, יביעו לבטח את תמהונם על כך שדווקא עכשיו מצאו לנכון להעמיד אישה בראש הממשלה. גם אינני משוכנע שזה ירתיע את הערבים".

בבחירות לכנסת השביעית, בשנת 1969, זכה המערך (השני) ב-56 מנדטים, ההישג הטוב ביותר של רשימה כלשהי בבחירות בישראל. מצד שני, המפלגות שהרכיבו את המערך מנו 63 מנדטים בכנסת הקודמת^[225] (אם כי בן-גוריון לא הצטרף למערך, והתמודד ברשימה הממלכתית, שזכתה בארבעה מנדטים). גולדה מאיר בחרה להרכיב את ממשלת ישראל ה-15 כהמשך של ממשלת הליכוד הלאומי הקיימת מאז יוני 1967, וצירפה לממשלתה את גח"ל וראשה מנחם בגין כשר בלי תיק.

בתקופתה החלה העלייה מברית המועצות לצבור תאוצה. היא הייתה תומכת נלהבת של העלייה ואמרה למספר עיתונאים שניתן יהיה לקלוט אף מיליוני עולים. היא גם דאגה להפיץ את דבר מבצע חתונה ושפיטת מבצעיו לגזר דין מוות (גזר דין שבהמשך הומתק)^[226]. הדבר עורר סערה בין-לאומית. הלחץ הבין-לאומי על הקרמלין הביא להמתקת גזרי הדין^[227] ופתח את מסך הברזל לכ-300,000 אזרחי ברית המועצות בשנות ה-70, מתוכם 245,951 יהודים, אשר מביניהם עלו לישראל 163,000 יהודים. זאת לעומת שנות ה-60, שבהן רק כ-3,000 יהודים קיבלו אישורי יציאה.

בזירה החברתית היו שטענו שכהונתה של גולדה מאיר התאפיינה בשמרנות ובחוסר שימת לב לשכבות המצוקה. בעקבות פגישתה עם אנשי תנועת הפנתרים השחורים מיוחסת לה האמירה: "הם אינם בחורים נחמדים"^[228] (13 באפריל 1971). מאיר טענה כי דבריה הוצאו מהקשרם, וכי התייחסה להתפרעויות מצד חלק מפעילי התנועה שהשליכו בקבוקי תבערה על שוטרים^[229]. בפועל, הפגישה הסתיימה בטוב משני הצדדים ואחד ממשתתפיה אף אמר לה: "גברת גולדה היקרה, את אימא של כולנו"^[230]. היא עצמה העלתה על נס פרויקטים שקידמה לרווחת תושבי עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה.

בהקשר הפלסטיני זכורות, בין היתר, אמירותיה "כשאני עליתי ארצה, לא היה דבר כזה עם פלסטיני" ו"לעולם לא אסלח לערבים על שלימדו אותנו להרוג את בניהם"^[231].

התנחלות

בשונה מקודמה לוי אשכול, גולדה התנגדה לנסיגה מחבלי הארץ ששוחררו במלחמת ששת הימים, ואף תמכה בהתיישבות יהודית בהם כבר ב-1967^[223]. בריאיון עיתונאי אמרה כי: "כל השולחן (הכוונה לחברי ממשלתה), כולל מפ"ם, אומר: רמת הגולן זה טאבו. עזה נשארת בידינו לפי רוב מכריע, וגם שארם־א־שייך. ישנם דברים, שבהם לא נחוצה החלטה. ההחלטה היסודית היא, שגבול שנת 1967 אינו קיים עוד. הוא מת^[232]". ממשלתה פעלה במתווה תוכנית אלון ומסמך גלילי להתיישבות יהודית בבקעת הירדן, שלתפיסתה, היא והרכסים בעורפה יהיו גבול השלום המזרחי של מדינת ישראל, ברמת הגולן ובפתחת רפיח. בדיוני ממשלתה אודות התיישבות יהודית בחבל עזה הייתה תמימות דעים כי "הפרחת האזור תאפשר לשנות את השיח עם הערבים שיתפקחו מהאשליה שאנו עתידים לצאת משם, וכך יהיו פחות פיגועים"^[232]. בתקופתה קמו חבל ימית והעיר ימית, היאחזות הנח"ל כפר דרום בחבל עזה, והתאפשרה התנחלות של יהודים באזור חברון ובקריית ארבע^[233].י

מלחמת ההתשה והניסיונות לשלום בין ישראל למצרים

ערך מורחב – ממשלת ישראל החמש עשרה

בראשית כהונתה כראש הממשלה התחבטה בשאלה האם יש להרחיב את מלחמת ההתשה, שפרצה כמה ימים לאחר מלחמת ששת הימים, לעומק שטח מצרים. זאת עקב איומה של ברית המועצות, שאם ישראל תפלוש לעבר השני של תעלת סואץ היא תיתקל ביועצים סובייטים שפעלו עבור צבא מצרים. שגריר ישראל בארצות הברית יצחק רבין טען כי יש להתייצב נגד האיום. אך למרות זאת היא חששה מהאיום ולא קיבלה את עצותיו של רבין, בתמיכת שר הביטחון דיין^[234]. במקביל ניסו דוברי הממשל האמריקאי לשכנע את ישראל לחתום על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, מחשש שנמצא נשק גרעיני בידי צה"ל. מאיר סירבה לכך בתוקף^[235].

חודשיים לפני כניסתה לתפקיד הושבע ריצ'רד ניקסון לנשיא ארצות הברית. מאיר חשבה שינקוט קו פרו-ישראלי לעומת קודמו, אולם ניקסון הציע הסכם שלום שמאיר חשבה שיזיק לישראל היות וכלל נסיגה לגבולות הקו הירוק. ב-26 בספטמבר 1969 יצאה לארצות הברית ונפגשה עם ניקסון ואנשי ממשל אמריקאים בכירים. במפגש, שהיה אמור להתקיים קודם לכן ונדחה בסמוך ליום הבחירות לכנסת השישית, הנושאים החשובים לדיון היו הסכמים עם מדינות ערב וכן רשימה של ציוד צבאי שהוגשה לנשיא ונענתה^[236]. הביקור נמשך 10 ימים^[237].

בתקופת כהונתה כראש הממשלה נעשו ניסיונות להגיע לפתרון מדיני של הסכסוך בין ישראל למצרים. מזכיר המדינה של ארצות הברית ויליאם רוג'רס ערך מסעות דילוגים בניסיון לגבש פשרה בקוורטט בינלאומי: אמריקני, בריטי, צרפתי ורוסי. לדעת מאיר, הוא התייחס בתמימות רבה מדי להצהרות הערבים על רצונם בשלום: "כמו ג'נטלמנים רבים, הוא הניח בטעות שכל העולם כולו מורכב מג'נטלמנים כמוהו". למרות המאמצים הדיפלומטיים, יחסי ישראל–מצרים נותרו עוינים, והשתפרו רק לאחר מלחמת יום הכיפורים וסיום כהונתה.

ב-9 בדצמבר 1969 פרסם רוג'רס את תוכניתו, שהתבססה על הסכמה אליה הגיעו נציגים אמריקנים וסובייטים בשיחות ביניהם. התוכנית, שהתייחסה במיוחד לסכסוך שבין ישראל ומצרים כללה את נסיגתה של ישראל מן השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, וזאת במסגרת משא ומתן על הסדרי שלום, שיושג בתיווכו של שליח האו"ם גונאר יארינג, ועל בסיס האמור בהחלטה 242 של מועצת הביטחון. על פי התוכנית יובטח חופש השיט בתעלת סואץ, על מעמדן של שארם א שייח ורצועת עזה יקיימו הצדדים משא ומתן, וירושלים תימסר לניהול נציגי שלוש הדתות הגדולות.

מאיר דחתה את התוכנית מכל וכל. בריאיון לעיתון הניו יורק טיימס קבעה כי "אם נקבל את תוכנית ארצות הברית תהיה זו התאבדות ובגידה בעמנו", והאשימה כי רוג'רס מנסה לשבות את לב הערבים על חשבון התמיכה בישראל. לטענת הגורמים הישראלים, לא ניתן לקבל תוכנית שלא כללה בסופה חתימה על הסכמי שלום פורמליים, וכן פגיעה במעמד ישראל בירושלים. בהמשך קיבלה הכנסת החלטה ברוב סוחף את כל הצעות השלום שהציעה ארצות הברית^[238]. גם מצרים דחתה את התוכנית משום שדרשה נסיגה של ישראל מכלל השטחים שכבשה^[239].

ב-7 בינואר 1970 החלו "מבצעי פריחה", שבמסגרתם הופצצו מטרות איכות בעומק מצרים. מאיר דחתה כל אפשרות להפסקת אש, ובתגובה להמשך ההפצצות הודיע ניקסון על הקפאת אספקת מטוסים חדשים לישראל ב-2 במרץ. בסופו של דבר הסכימה מצרים להפסקת אש של שלושה חודשים ורבין הציע למאיר שגם ישראל תסכים לכך. אולם גם הפעם סירבה^[240].

רק לאחר שניקסון הבטיח לה הבטחות חסרות תקדים על מנת שתסכים להפסקת אש, הסכימה מאיר להגמיש את מדיניותה ולהסכים עקרונית לנסיגה של צה"ל מקווי הפסקת האש גם ללא הסכם שלום מלא כדי להשיג הפסקת אש במלחמת ההתשה; ב-31 ביולי הודיעה בכנסת על קבלת החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם שהייתה הבסיס להפסקת האש, למעט מספר הסתייגויות. דבר זה הביא לפרישת שרי גח"ל מהממשלה, ב-4 באוגוסט 1970, עם קבלת הפסקת האש^[241]. עם זאת, היא לא הסכימה להיעזר בתיווכו של נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, שחפץ לנסוע למצרים לשם פגישה עם נאצר. סירוב זה הוליד את "מכתב השמיניסטים", שכתבו: "איננו יודעים אם נהיה מסוגלים לבצע את המוטל עלינו בצבא".

לאחר שהמצרים והסובייטים החלו בקידום טילי קרקע אוויר לאזור תעלת סואץ, בניגוד להסכמה שהושגה על ידי רוג'רס לפיה יוקפא המצב הצבאי באזור התעלה, הקפיאה מדינת ישראל את השתתפותה בשיחות בהוראת מאיר. ניקסון ביקש להיפגש עמה על מנת שתסביר לו את מניעיה, וב-18 בספטמבר הגיעה לביקור בארצות הברית ונועדה עמו. ניקסון אמר לה שינסה לפעול להסגת הטילים^[242].

בתחילת 1971, הגיש שליחו של מזכיר האו"ם גונאר יארינג הצעה לתוכנית שלום בין ישראל ומצרים. שתי המדינות קיבלו עקרונית את התוכנית, אך עם הסתייגויות שהיו ביניהם הבדלים גדולים. המצרים דרשו מישראל להתחייב לנסיגה מלאה מסיני ומעזה ולהשגת פתרון צודק לפליטים הפלסטיני, ושרק לאחר מכן יפתח משא ומתן לשלום. הסכם שלום יושג רק לאחר התחייבות לנסיגה מלאה של ישראל מכל השטחים שנכבשו ב-1967 לקווי יוני 1967^[243]. הייתה זו הפעם הראשונה בה הצהיר נשיא מצרים כי הוא מוכן להכיר בישראל ולהגיע עמה לשלום. הדרישות המצריות היו אמורות להרע את מצב ישראל אפילו יחסית למצב שהיה לפני יוני 1967, למשל שחיילים סובייטים ישתתפו בכוח האו"ם, ושהאזורים המפורזים יהיו בעומק שווה משני צידי הגבול.

ב-1972 הועבר לה שדר, דרך נשיא רומניה ניקולאה צ'אושסקו, לפיו אנואר סאדאת יסכים להיפגש עִמה. גולדה הגיבה בחיוב, אולם בהמשך לא נתקבלה תשובה מסאדאת^[244]. בעת ביקורה ברומניה, במאי 1972, הגיעה לבוקרשט מבירות קבוצה של פלסטינים מצוידים בדרכונים מצריים, כדי להתנקש בה בעת שהלכה ברגל לבית הכנסת. שירותי הביטחון הרומנים עצרו את המתנקשים לפני שהספיקו לבצע את זממם^[245].

מזכיר המדינה של ארצות הברית הנרי קיסינג'ר הציע למצרים ולישראל תוכנית שלום ב-1973, כחצי שנה לפני מלחמת יום הכיפורים, שלפיה ישראל תכיר בריבונות מצרית על כל סיני, כאשר תהיה נוכחות ביטחונית ישראלית במספר נקודות בסיני. גולדה הסכימה לתוכנית בעוד שסאדאת לא השיב ולאחר מספר חודשים פתח במלחמת יום הכיפורים^[246]^[247].

המלחמה בטרור

בתקופת כהונתה של מאיר כראש הממשלה, התגברו פעולות הטרור הפלסטיני של אש"ף, בישראל ומחוצה לה. בין היתר, ב-22 במאי 1970 אירעה ההתקפה על אוטובוס ילדי אביבים; ב-9 במאי 1972 שחרר צה"ל את נוסעי המטוס של חברת "סבנה", שנחטף בידי מחבלים והונחת בלוד; ומספר ימים לאחר מכן ב-30 במאי בוצע הטבח בנמל התעופה לוד על ידי אנשי "הצבא האדום היפני"; ב-5 בספטמבר באותה שנה אירע טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן בידי ארגון "ספטמבר השחור". בעקבות טבח זה הורתה הממשלה בראשותה ל"מוסד" לחסל את כל ראשי ארגוני הטרור הפלסטיניים, בישראל ומחוצה לה, שהיו מעורבים ברצח הספורטאים. באישורה ביצע "המוסד" מבצע חיסולים נרחב ברחבי אירופה, ובנוסף סיירת מטכ"ל התנקשה בבכירי אש"ף בביירות במבצע "אביב נעורים" באפריל 1973^[248]. כתגובה, בוצע ניסיון התנקשות במאיר בעת שביקרה בארצות הברית.

לפי צבי זמיר מטרת המבצע הייתה פגיעה ביכולת המחבלים. לחיסולים לא היה קשר לשאלה האם המחבל היה קשור לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן^[249].

פרשת שנאו, בה נחטפו בני ערובה בידי מחבלים פלסטינים באוסטריה בסוף ספטמבר 1973, הובילה את הקנצלר האוסטרי ברונו קרייסקי להיכנע לדרישות הטרוריסטים ולהורות על סגירת מחנה המעבר בשנאו. מאיר הגיעה לפגישה עִמו ולא הצליחה לשנות את דעתו^[250]. הוא הצהיר בה: "גולדה ואני שייכים לשני עולמות שונים, והיא שייכת לעולם המלחמה". גולדה מצידה הגיבה לאחר הפגישה במילים "אפילו כוס מים הוא לא הציע לי".

באמצע שנת 1973 הייתה דעת הקהל אוהדת מאוד את גולדה מאיר.

מלחמת יום הכיפורים

ערך מורחב – ישראל במלחמת יום הכיפורים

בחודשים שלפני מלחמת יום הכיפורים זרמו התרעות רבות מפני מלחמה מתקרבת. כבר באוקטובר 1972 דווח לה מאגף המודיעין שהמועצה העליונה של הכוחות המזוינים של מצרים בראשות סאדאת החליט על יציאה למלחמה. ב-1 בדצמבר אותה שנה נערך דיון ב"מטבח" ובו טענו שר הביטחון דיין, ראש אמ"ן זעירא ואף ראש המוסד צבי זמיר כי הסיכוי שתפרוץ מלחמה אינו גדול^[251]. אולם מאפריל 1973 החלו להתקבל ידיעות על ידי המוסד הטוענות כי מצרים וסוריה מתכננות מלחמה נגד ישראל^[252].

בעקבות דיון מאוחר יותר ב"מטבח" הוחלט על העלאת רמת הכוננות של צה"ל והעסקת יחידות מילואים באימונים ברמה גדולה מהרגיל. אולם כעבור שבועות אחדים התברר כי זעירא צדק: שום מלחמה לא החלה וכל המגויסים שוחררו^[253].

באוגוסט 1973, כ-10 ימים לאחר ישיבת המועצה העליונה של הכוחות המזוינים של מצרים וסוריה, הודיע אשרף מרואן, חתנו של נאצר שעבד כסוכן של המוסד, כי המלחמה עליה הוחלט בישיבה קודמת של המועצה נדחתה לקיץ אך סאדאת מכוון למלחמה^[254].

המלך חוסיין נפגש עם מאיר מספר פעמים לפני המלחמה. הפגישה האחרונה התקיימה ב-25 בספטמבר 1973 בתל אביב, בה נכחו גם ראש ממשלת ירדן זייד אל-ריפאעי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית, לו קדר, מזכירתה של מאיר, ובכירי אגף המודיעין שצפו והקשיבו לשיחה. לפי צבי זמיר, ראש "המוסד" באותה עת, המלך חוסיין התריע בפגישות אלה מפני מלחמה קרובה. לפיכך התייעצה גולדה עם שר הביטחון משה דיין שהרגיע אותה^[255].

כמה ימים לאחר הפגישה יצאה לשטרסבורג כדי להשתתף בישיבת מועצת המפלגות הסוציאליסטיות, לאחר שהתייעצה על כך עם דיין. בעת ביקורה התקיימה הפגישה עם קרייסקי, אשר כאמור, לא הצליחה לשנות את דעתו. במהלך שהותה בשטרסבורג טלפן אליה ישראל גלילי וביקש ממנה, לאחר התייעצות עם דיין, להקדים את שובה לישראל בשל ההסלמה בצפון. ב-2 באוקטובר דיווח לה דיין כי צבאות מצרים וסוריה מתחילים ב"תנועות מדאיגות". אולם זעירא נותר בשלו^[256].

מייד לאחר דיון ב"מטבח", שממנו יצאה רגועה לאור דבריו של אריה שלו, עוזר ראש אמ"ן למחקר כי מלחמה איננה סבירה, נפגשה עם זמיר, שלא השתתף בדיון, שסבר בפניה כי תפרוץ מלחמה. אולם דיין אמר לה כי הוא מקבל את עמדת אגף המודיעין. ב-4 באוקטובר התבצעה גיחת צילום מעל מצרים וסוריה, שתמכה בעמדת זמיר כי מלחמה בפתח. זעירא המשיך לדבוק בדעתו אך לא הפעיל את ה"אמצעים המיוחדים", שבמקרה חירום נועדו להבין את הנעשה במצרים. דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר שאלו אותו אם הפעיל את אותם אמצעים, והוא השיב בחיוב^[257].

גם בערב יום כיפור נמנעה מאיר מגיוס מילואים, בהתבסס על דעתם של משה דיין, הרמטכ"ל דוד אלעזר, ראש אמ"ן אלי זעירא, והרמטכ"ל לשעבר – השר חיים בר-לב^[258], החלטה שהיא הגדירה כטעותה הגדולה ביותר, שעליה "לא הייתה לה נחמה". לפי דעה אחרת, בישיבת ממשלה מצומצמת שהתקיימה ביום שישי, ערב יום כיפור 5 באוקטובר 1973, גולדה החליטה^[259] לא לגייס מילואים לפי המלצת שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל דוד אלעזר שהעריך סבירות לא גבוהה למלחמה, וראש אמ"ן אלי זעירא ששלל אפשרות של מלחמה והרשים את השרים בביטחון שבו דיבר. עם זאת גולדה הוסמכה לגייס מילואים במהלך יום הכיפורים, אם יהיה בכך צורך.

ביום הכיפורים עצמו, בשעה 03:40 לפנות בוקר, דווחה, יחד עם שר הביטחון והרמטכ"ל, כי "הערב יפתחו [המצרים והסורים] באש". מאיר, שהורגעה פעם אחר פעם כי הסבירות שתפרוץ מלחמה נמוכה אך עדיין לא הייתה בטוחה בכך, לא התרשמה מההודעה^[260]. שעות לפני פרוץ המלחמה, החליטה מאיר לגייס בין 100–120 אלף חיילי מילואים^[261], לבקשתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר, בניגוד לדעתו של דיין, שחשש שהעולם יראה זאת כהתגרות וכתוקפנות. עם זאת, היא סירבה להצעתו של הרמטכ"ל להנחית מכה מקדימה, מחשש שכך תמנע הגעת עזרה בינלאומית במהלך המלחמה. בשעות אלה, דרש שר החוץ האמריקאי קיסינג'ר מישראל לא להנחית מכה מקדימה וקיבל אישור על כך מגולדה^[262]. סמוך לשעה שתיים בצהריים, בשעה 13:55, פרצה המלחמה^[263].

בעדותה בפני ועדת אגרנט, לאחר המלחמה, אמרה מאיר: "אני חושבת שהכותרת של האסון שקרה לנו בערב יום הכיפורים זה טעויות. כל אחד בשטח שלו טעה קצת", אמרה מאיר לוועדה. "אני לא חושבת שיש אדם אחד שיכול לקום ולהגיד אני לא טעיתי. אם הוא טעה מתוך מידע, זאת אומרת העריך את המידע לא נכון, או שטעה מתוך – לא העז, נאמר, מול מומחים להגיד דבר שמומחים לא אמרו", היא אומרת לחברי הוועדה. "אני לוקחת את עצמי לדוגמה, מה היה קורה לי? היו חושבים שהיא טיפשה. אבל מה היה קורה לי לו הייתי אומרת כמו שהרגשתי באותם הימים. זה לא טוב לי, אני לא יכולתי לעמוד בעימות עם ראש אמ"ן או הרמטכ"ל". יו"ר הוועדה אגרנט השיב לדבריה של מאיר ואמר: "זו בדיוק הנקודה", אך היא טענה: "אבל זה לא היה לי טוב. על מה אני מייסרת את עצמי, לא שהייתי יותר חכמה או שידעתי יותר טוב, אבל מדוע לא אמרתי רבותיי, אולי בכל זאת גיוס? נניח שלא היו מקבלים את זה. אינני יודעת אם היו מקבלים זאת או לא. יותר קל לי להעמיד את עצמי לדוגמה מאשר להעמיד אנשים אחרים דוגמה, אבל שפה אין איש כמעט שיכול להגיד זאת... לא היה איש שלא אמר דבר שאולי יכול היה להציל, לו דעתו נתקבלת. זאת היא אמת. נדמה לי שזו הערכה אובייקטיבית, שקל לי להגיד את זאת, מפני שאני משייכת את עצמי בתוך החבורה הזאת". אגרנט המשיך ואמר למאיר: "זה מפני שכל אלה אין להם מכשירי הערכה. יש רק אחד שמעריך, זה אמ"ן, שיש לו מכשיר הערכה, שכל הידיעות עומדות לרשותו. והוא צריך לעשות סלקציה של עובדות, לחשוב עליהן ולהעריך אותן".

החלטתה הראשונה של מאיר לאחר פרוץ המלחמה הייתה הקמת קבינט מלחמה מצומצם שהורכב מלבדה ומדיין מישראל גלילי ומיגאל אלון. בשעה 22:00 קיימה ישיבת ממשלה בקריה על מנת שתוכל לקבל דיווח ראשוני על המתרחש בדרום ובצפון^[264].

ביומה השני של המלחמה שמעה הממשלה מפי שר הביטחון דיווח קודר על המצב בשתי החזיתות. תחזיותיו זעזעו את חברי הממשלה ואת העומדת בראשה, ובשיחות פרטיות מאיר אף אמרה כי אם התחזיות הללו תתממשנה, לא תראה עוד טעם בחייה^[265].

בימיה הראשונים של המלחמה, כאשר היה נראה שמלאי התחמושת של צה"ל אוזל בקצב מסחרר, הציעה לטוס בעצמה לארצות הברית כדי לשכנע את הנשיא ניקסון להקים "רכבת אווירית" לישראל, אולם לבסוף מבצע ניקל גראס יצא לדרך גם ללא נסיעה זאת^[266].

בקבינט המצומצם הוחלט, בין היתר, לקבל את עמדת הרמטכ"ל כי יש להמשיך באופן מיידי במתקפה לכיוון דמשק במטרה להביא להתמוטטות הצבא הסורי, ובכך לאלץ את סוריה לבקש הפסקת אש. בבוקר 11 באוקטובר חודשה המתקפה בסוריה, על אף התנגדותו של דיין. למרות שהסורים הסכימו להפסקת אש כבר בליל 13 באוקטובר, אולם היא לא נכנסה לתוקף אלא רק כעבור 10 ימים. לאחר כישלון המתקפה הוחלט שהסמכות להחליט בענייני המלחמה תופקד בידי הממשלה עצמה ולא בידי הקבינט המצומצם^[267]. למחרת, בליל 14 באוקטובר, החליטה הממשלה על צליחת תעלת סואץ, כדברי מאיר "במטרה לגרום להריסת עיקר כוחו של הצבא המצרי". יומיים אחר כך, ב-16 באוקטובר, הודיעה במליאת הכנסת כי חציית התעלה הושלמה. על אף שידעה שהודעה כזו עלולה להוות סיכון ביטחוני, החליטה לשלב זאת בנאומה לאחר התייעצות^[268].

בפגישה שערך קיסינג'ר עם שר החוץ הסובייטי אנדריי גרומיקו הוחלט על הפסקת אש, וכבר בליל 21 באוקטובר נודע על כך לממשל בישראל. למחרת כבר הועברה החלטה 338 של מועצת הביטחון של האו"ם, שפסקה על הפסקת אש. הדבר הכעיס את מאיר, במיוחד בשל העובדה שקיסינג'ר כלל לא שיתף אותה בעניין. למרות זאת קיבלה הממשלה החלטה המאשרת את החלטת מועצת הביטחון. אולם גם לאחר כניסתה של הפסקת האש לתוקף המשיכה ישראל בכיתור הארמיות המצריות, מה שהוביל לקביעת החלטה 339 של מועצת הביטחון של האו"ם, שבעקבותיה נכנסה הפסקת האש לתוקף באופן רשמי בבוקר 24 באוקטובר, אך האש הופסקה רשמית יומיים אחר כך, ב-26 באוקטובר^[269].

חרף תוצאות המלחמה נבחרה גולדה מאיר שנית לראשות הממשלה בבחירות לכנסת השמינית, שנערכו חודשיים לאחר המלחמה, והרכיבה את הממשלה ה-16 אך הביקורת הציבורית גברה. מאיר התאמצה למנוע הקמת ועדת חקירה ממלכתית, או לפחות לדחות את הקמתה, וניסתה לתעל את הדרישות לבדיקה מבצעית של כשלים נקודתיים. מאמציה לא צלחו והיא נאלצה להסכים להקמת ועדת אגרנט^[270]. הוועדה פרסמה דו"ח ביניים ב-1 באפריל 1974. הוועדה ניקתה את הדרג המדיני וקבעה שמאיר פעלה בצורה שקולה ונכונה והחלטותיה היו נכונות. יומיים לאחר פרסום הדו"ח התפטר הרמטכ"ל דוד אלעזר, תוך שהוא טוען כי נגרם לו עוול, בעיקר על רקע העובדה כי הוועדה לא המליצה על סנקציות כלשהן נגד הדרג המדיני. בעקבות זאת גברה הביקורת הציבורית כלפי מאיר. העובדה שאיבדה גם את אמון מפלגתה הייתה כנראה הגורם המידי להגשת התפטרותה ב-11 באפריל 1974^[271], חודש בלבד לאחר שהקימה את ממשלתה השלישית. החשש שלא תוכל להחזיק מעמד, פיזית, הטריד אותה כבר חודשים רבים לפני פרוץ המלחמה. עתה, בגיל 76, הטריד אותה מצב בריאותה שבעתיים. המלחמה והביקורת הנוקבת שהוטחה בה בעקבותיה הייתה עוד סיבה להחלטה. בעקבות ההאשמות החמורות שהוטחו נגדה לאחר המלחמה, מצבה היה קשה מאוד עד כי ביקשה להתאבד^[272].

ב-3 ביוני 1974 החליף אותה יצחק רבין בראשות הממשלה^[273].

מאיר עוד הספיקה לחתום על הסכמי הפרדת הכוחות עם מצרים^[274] (שהוליך להסכם הביניים והסכם השלום) ועם סוריה (ההסכם האחרון שנחתם עם מדינה זו). היא גם הספיקה למנות את מרדכי גור לרמטכ"ל במקומו של אלעזר שפרש ועוד מספר בכירים אחרים בצה"ל ולהנהיג את מדינת ישראל במהלך הפיגועים בקריית שמונה ובמעלות, והמשיכה להתנגד למשא ומתן עם המחבלים^[275].

לאחר פרישתה מהפוליטיקה

לאחר פרישתה מהפוליטיקה חילקה את זמנה במשך השבוע בין תל אביב, ובסופי שבוע בקיבוץ רביבים שבו חייתה בִּתה שרה, ושם גם ניתנה לה דירה^[276]. מאיר המשיכה להביע עמדות בענייני השעה וביקרה את הממשלה על הוויתורים המופלגים למצרים במסגרת הסכם השלום עם מצרים^[277]^[278].

בנובמבר 1977 נפגשה עם נשיא מצרים אנואר סאדאת במהלך ביקורו ההיסטורי בישראל, העניקה לו מתנה קטנה לרגל הולדת נכדתו, וסאדאת נתן לה מתנה אף הוא^[279]^[280].

סרטן הדם, שדגר בגופה במשך כל תקופת כהונתה בראשות הממשלה, גבר עליה לבסוף. בתחילת 1978 היא אושפזה פעמיים בבית החולים בילינסון. דבר אשפוזה פורסם לציבור, אך הסיבה האמיתית לאשפוזים הוסתרה^[281]^[282]^[283]^[284]. מאוגוסט 1978 היא אושפזה מספר פעמים בבית החולים הדסה עין כרם^[285]^[286]^[287]^[288]^[289]^[290]^[291].

הופעתה הציבורית האחרונה הייתה ב-18 בספטמבר 1978 בישיבת מפלגת העבודה שעסקה בשאלה כיצד על המפלגה להצביע בכנסת על הסכם השלום עם מצרים^[278]^[292]. היא נפטרה ביום שישי, 8 בדצמבר 1978, ח' בכסלו ה'תשל"ט^[293]^[294]^[295]^[296], ונקברה לאחר ארבעה ימים ב-12 בדצמבר 1978 בחלקת גדולי האומה בהר הרצל^[297]^[298]^[299]. לאחר מותה פורסמה צוואתה^[300]^[301].

משפחתה וחייה הפרטיים

למאיר ולבעלה, מוריס, נולדו שני ילדים בירושלים – מנחם (1924–2014) ושרה (1926–2010). מנחם היה צ'לן, למד בין השאר אצל פבלו קזאלס, וניהל את הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה תל אביב מאמצע שנות ה-60 עד 1980. שרה סיימה לימודים תיכוניים בתל אביב, הצטרפה לקיבוץ רביבים^[302] ולימדה אנגלית ועברית^[303]. לימים נישאה לזכריה רחבי.

כאשר עברה לתל אביב ב-1928, נאלצה לעיתים קרובות להשאיר את הילדים לטיפולם של אחרים, אורח חיים שגרם לה לסבל רב וכדבריה ל"תחושת אשם נצחית", ואילו בעלה פקד אותה רק בסופי שבוע. חיי הנישואים שלהם החלו להתפורר, ובשנת 1943 נפרדו במוצהר, אולם הם מעולם לא התגרשו, ונותרו נשואים עד לפטירתו במאי 1951. מאירסון נפטר בגיל 57 בעת שביקר בביתה של מאיר, כאשר לא שהתה בביתה. הוא נטמן בבית העלמין נחלת יצחק.

בספטמבר 1972 נטמנה ליד קברו של מוריס, אחותה של מאיר, שיינה קורנגולד (כמו גם ליד קבר בעלה שמאי קורנגולד)^[304].

כבר בגיל עשרים ותשע, עם ההכרה שחיי הנישואין שלה אינם צולחים, ניהלה מאיר פרשיות יחסים עם כמה מן האנשים המקורבים אליה בהנהגת המפלגה. בתקופה מסוימת ניהלה חברות רומנטית עם דוד רמז, שהיה נשוי ובמקביל ניהל יחסים עם אישה נוספת. לימים התפרסמה חליפת מכתבי אהבה בין גולדה מאיר לרמז, אם כי באותה תקופה הם הסתירו את יחסי הקרבה ביניהם בקנאות ואף הגדירו אותם כידידות איתנה בלבד. אישים נוספים שהוזכרו היו זלמן שזר, זלמן ארן ויעקב חזן. פרשיות האהבה הסוערות עם אישים אלה נשזרו לאורך כמה שנים לסירוגין^[305].

עוד לפני שהתמנתה לראש הממשלה, חלתה מאיר בלוקמיה כרונית, ובמהלך כהונתה טופלה בכימותרפיה בסתר על מנת שהציבור לא ידע^[306].

מורשת

אף שהייתה ראש ממשלה מטעם תנועת העבודה, היא אינה זכורה באהדה רבה בחלק מחוגי השמאל, והיא נתפסת בעיניהם כמי שבעקשנותה ובחוסר גמישותה המדינית סללה את הדרך למלחמת יום הכיפורים, וכמי שרקבונו של מנגנון מפא"י גבר בתקופתה. יוסי שריד נהג לכנותה: "אֵם כל חטאת".

לפי דעה אחרת, המצרים לא רצו בשלום. אלמנת הנשיא סאדאת, ג'יהאן סאדאת, הדגישה ב-1987 כי סאדאת לא ניסה להשיג שלום^[307] אמיתי לפני 1973, והוסיפה כי סאדאת היה זקוק למלחמה נוספת כדי לנצח ולפתוח במשא ומתן מעמדה שווה. היא אמרה: "בעלי היה איש של שלום, אך כמנהיג ערבי, לא היה מוכן לשבת עם ישראל ולהרגיש שהוא 'נמוך'".

אחרים מוצאים בה חום של "אמא יהודייה" ויכולת עמידה במצבי לחץ. בנוסף, היא מפורסמת כאישה היחידה שכיהנה כראש ממשלת ישראל.

לדברי הביוגרף שלה, יוסי גולדשטיין,

"את הסיבה להבדל הדרמטי שבין דימויה הכושל של גולדה בעיני הציבור בשלושים השנים האחרונות, לבין הצלחתה המזהירה לאורך עשרות שנים, צריך לחפש כנראה בפסיכולוגיה של הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, ואין זה מן העניין כאן. בקביעה המושתתת על חקר ההיסטוריה בלבד נמצא שגולדה מאיר הייתה אחת האישים החשובים ביותר בתולדות מדינת ישראל בראשיתה"^[308].

הנצחת זכרה

בית החולים גולדה-השרון בפתח תקווה נקרא ב-1982 על שמה.
מרכז גולדה בתל אביב – מרכז תרבות בתכנונם של האדריכלים יעקב רכטר ורון ארד, שבנייתו הסתיימה בשנת 1994. במתחם בשדרות שאול המלך שוכנים המשכן לאמנויות הבמה ומבני המשרדים בית שאול ובית יהונתן אך טרם הונח שלט מרכז גולדה. בחניה הנמצאת מתחת למוזיאון תל אביב ומרכז גולדה ניתן למצוא את השם גולדה.
מרכז כרמל – המרכז הבינלאומי להכשרה ע"ש גולדה מאיר בחיפה בו מתקיים אחת לשנתיים כנס בינלאומי לנשים שבסופו מפורסמת הצהרת חיפה.
מחלף גולדה מאיר – בירושלים, סמוך לשכונת רמות.
השכונות רמת גולדה בחיפה וקרית גולדה באשקלון.
שכונת נאות גולדה בנתניה.
מרכז גולדה לתרבות – בקיבוץ רביבים.
רשת הגלידריות העברית הראשונה גולדה.
פארק גולדה ליד באר משאבים, סמוך לרביבים וגן גולדה בקריית מוצקין.
בתי ספר בנהריה, בכפר סבא, בפתח תקווה, בחולון ובנס ציונה.
המכללה הטכנולוגית בבאר שבע.
בית ספר במילווקי, שבו למדה בשעתה, והספרייה של אוניברסיטת ויסקונסין-מילווקי.
מרכז גולדה מאיר למנהיגות פוליטית באוניברסיטת דנוור.
בית גולדה בקייב.
בית גולדה בדנוור ובניוטון מסצ'וסטס.
בובת שעווה במוזיאון מאדאם טוסו בניו יורק.
מכון גולדה מאיר למנהיגות וחברה ופרס ראש הממשלה גולדה מאיר שהוא מעניק ליחידים וארגונים הפועלים ברוח ערכיה.

דיוקנה של גולדה מאיר על שטר של 10,000 שקלים. צדו השני של השטר כולל תמונה בה נראה הקהל בעת נאומה במוסקבה עם הכיתוב "שלח את עמי"
דיוקנה של גולדה מוטבע על מטבע של עשרה שקלים חדשים
בול לזכרה של גולדה מאיר
כיכר על שמה של גולדה מאיר במנהטן, ניו יורק
פסל לזכרה בסנטרל פארק בניו יורק
פסל לזכרה בפארק המנהיגים בראשון לציון
פסל של גולדה מאיר בכפר בלום
שלט על ביתה של מאיר בשכונת רמת אביב בתל אביב
שלט מהמקום בו חנכה גולדה מאיר את המרכז הראשון להכשרה מקצועית

כתביה

בית אבי, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ג–1972, עיצוב העטיפה, גלי הוס
בדגל העבודה: מבחר דברים בשאלות ההסתדרות ותחיקת העבודה במדינה, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשל"ג–1973
חיי, ספרית מעריב, 1975 (תורגם ליידיש).

A land of our own: An oral autobiography. New York: G.P. Putnam’s Sons, 1973. ISBN 0399110690
My Life by Golda Meir. New York: Dell Books, 1976. ASIN B0014CAK8U

דמותה בקולנוע

"אישה ושמה גולדה": סרט קולנוע אמריקאי משנת 1982 שביים אלן גיבסון. בתפקיד גולדה מאיר: אינגריד ברגמן, ואת גולדה בצעירותה גילמה ג'ודי דייוויס. במרכז העלילה, סיפור חייה של גולדה, כפי שסיפרה לתלמידים בעת ביקורה בשנת 1977 בבית הספר שבו למדה במילווקי, ויסקונסין.
"גולדה": סרט תיעודי ישראלי משנת 2019 שביימו שגיא בורנשטיין, אודי ניר ושני רוזנס. הציר המארגן של הסרט הוא שיחה שהתקיימה בין מאיר לעיתונאים יעקב אחימאיר ואלימלך רם בשנת 1978, אחרי סיומו הרשמי של ריאיון במסגרת תוכנית הטלוויזיה "מוקד".
"גולדה": סרט עלילתי משנת 2023, בבימויו של גיא נתיב לפי תסריט מאת ניקולאס מרטין. הלן מירן מגלמת את גולדה בעלילת הסרט המתמקדת בהחלטות הדרמטיות והרות הגורל שמאיר התמודדה איתן בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים^[309]. הסרט חשף את דמותה ואישיותה הרגישה והאיתנה של גולדה, את האופן בו ניהלה את המלחמה ואת עמידתה האיתנה מול קיסינג'ר להחזרת השבויים ממצרים. כמו כן, דאגה להסתיר את חוסר התפקוד של ראש מערך המודיעין, שר הביטחון ונוספים.

ראו גם

לקריאה נוספת

אביזוהר מאיר (עורך), גולדה – צמיחתה של מנהיגה (1921-1956), הוצאת מכון גולדה מאיר למנהיגות וחברה, אוניברסיטת תל אביב, 1994. (הספר בקטלוג ULI)
מירון מדזיני, גולדה: ביוגרפיה פוליטית, ידיעות אחרונות, 2008. (הספר בקטלוג ULI)
יוסי גולדשטיין, גולדה: ביוגרפיה, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2012. (הספר בקטלוג ULI)
ישעיהו-בן פורת, יהונתן גפן, אורי דן, איתן הבר, חזי כרמל, אלי לנדאו ואלי תבור, המחדל, הוצאה מיוחדת, 1973. (הספר בקטלוג ULI)
חגי צורף (עורך), גולדה מאיר: הרביעית בראשי הממשלה, מבחר תעודות ומבואות מפרקי חייה (1898–1978), ארכיון המדינה, 2016. (הספר בקטלוג ULI)
ישראל ליאור ואיתן הבר, היום תפרוץ מלחמה: זכרונות של תת-אלוף ישראל ליאור, המזכיר הצבאי של ראשי הממשלה לוי אשכול וגולדה מאיר, עידנים, 1987. (הספר בקטלוג ULI)
דורית גני (מחברת), לי-אור עצמון פרואין (מאיירת), גולדה מאיר, צלטנר, 2018. (הספר בקטלוג ULI)
גלילה רון פדר, פלדה רכה, סיפורה של גולדה מאיר, הוצאת מודן, 2023^[310]

Francine Klagsbrun, Lioness: Golda Meir and the Nation of Israel, Schocken Books, 2017. (הספר בקטלוג ULI)
Jean F. Blashfield, Golda Meir, Marshall Cavendish Benchmark, 2011. (הספר בקטלוג ULI)
Elinor Burkett, Golda, Harper Perennial, 2009. (הספר בקטלוג ULI)
Menahem Meir, My Mother Golda Meir: A Son's Evocation of Life With Golda Meir, Arbor House, 1983. (הספר בקטלוג ULI)
Marie Syrkin, Golda Meir: Woman with a Cause, Putnam, 1963. (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

גולדה מאיר, באתר הכנסת
גולדה מאיר, באתר כנסת פתוחה
גולדה מאיר, באתר של משרד ראש הממשלה
מידע על גולדה מאיר בקטלוג הספרייה הלאומית
אתר העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר
גולדה מאיר, באתר "50 שנה למלחמת יום הכיפורים" של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
ארכיון גולדה מאיר - פרויקט הנצחה, באתר ארכיון המדינה
יומן לשכת ראש הממשלה - גולדה מאיר מלחמת יום הכיפורים, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
גולדה מאיר בשיחה עם חיים איזק: אינני מתחרטת על דרכי בחיים, דבר, 16 בספטמבר 1974, והמשך
תום שגב, שיעור היסטוריה, גולדה מאיר, בדיוק מה שחשבתם, באתר הארץ, 16 בינואר 2009
יחיעם ויץ, גולדה: ביוגרפיה פוליטית, מירון מדזיני, באתר הארץ, 11 בפברואר 2009
הותר לפרסום: ארצות הברית מנעה התנקשות בגולדה, nrg מעריב, 3 בפברואר 2009
גילי כהן, "אסון של טעויות" | גולדה מאיר בוועדת אגרנט: לא יכולתי לעמוד בעימות עם ראש אמ"ן והרמטכ"ל, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2013
יחיעם ויץ, גולדה היא לא רק מחדל, באתר הארץ, 29 ביוני 2016
מרדכי חיימוביץ, ‏דרך גולדה: הדיוקן שלא שורטט על ראש הממשלה במלחמת יום כיפור, באתר מעריב אונליין, 7 באוקטובר 2016
נעמה לנסקי, המערכה האחרונה של גולדה, באתר ישראל היום, 13 באוקטובר 2016
שיר אהרון ברם, ראש או ראשת ממשלה? את גולדה מאיר זה לא עניין, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 29.06.2021
מרים זקהיים, הבלדה על גולדה מאיר ודוד בן-גוריון, הספרנים, 8.8.2023
שגיאות פרמטריות בתבנית:אתר צה"ל
סוג לא תואם [ 3 ] גולדה מאיר נגד קיסינג'ר - המאבק על קווי הפסקת האש בחזית המצרית, באתר צה"ל, 5 ביולי 2023
גולדה מאיר (1898-1978), דף שער בספרייה הלאומית
ירון דרוקמן, "איני יכולה לשאת בעול הזה": 50 שנה להתפטרות גולדה מאיר אחרי המלחמה, באתר ynet, 11 באפריל 2024
מורן שריר, 50 שנה אחרי מחדל יום כיפור ובצל 7 באוקטובר, גולדה מאיר הפכה לגיבורת תרבות. ותודה לביבי, באתר הארץ, 8 במאי 2024

באנגלית

גולדה מאיר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
גולדה מאיר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
לטי כותן-פוגרבין, גולדה מאיר, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
Orit Miller Katav, Golda Meir: The Israeli Iron Lady Global Perspectives on Women’s Leadership and Gender (In)Equality, 2022

וידאו ואודיו

דנה ויס, ‏הווידאופדיה: גולדה מאיר, באתר ‏מאקו‏, 10 במרץ 2009
גולדה נואמת ביידיש בפני יהודי ארגנטינה - ארגון בני ברית והנוער הציוני - לרגל יום העצמאות העשרים. ארכיון המדינה, 1968
גולדה מאיר בביקור ממלכתי בארצות הברית, מתקבלת על ידי הנשיא ניקסון, ארכיון המדינה, 1969
שרת החוץ גולדה מאיר מבקרת בדרום מזרח אסיה, 1962, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
גולדה מבקרת בחזית סיני מלחמת יום הכיפורים, סרט בערוץ YouTube של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על גולדה מאיר‏, 9 במרץ 2011
יובל מלחי, פרק 290 – הפגישה המטורפת של גולדה מאיר, באתר "קטעים בהיסטוריה", 29 בדצמבר 2018
יונתן גת, דוד גורביץ' ודן ערב, גולדה מאיר | הקאמבק המפתיע של הגיבורה הטרגית, פודקאסט של תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" של "כאן"
הסכת הספרנים | הפודקאסט של הספרייה הלאומית, גברתי ראש הממשלה – הצדדים הלא מוכרים של גולדה מאיר, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 24.8.2023

הערות שוליים

^ דוח ועדת אגרנט, באתר archives.mod.gov.il
^ גולדה מאיר מתפטרת: אינה מסוגלת לשאת בעול | ⁩דניאל בלוך | ⁨דבר⁩ | 11 אפריל 1974 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
^ ¹ ² גולדשטיין, עמ' 12
^ מאיר 1975, עמ' 12
^ ¹ ² גולדשטיין, עמ' 11.
^ מאיר 1972, עמ' 15–16
^ גולדשטיין, עמ' 14
^ מאיר 1972, עמ' 21.
^ מאיר 1975, עמ' 14.
^ מאיר 1972, עמ' 25
^ ¹ ² גולדשטיין, עמ' 15.
^ גולדשטיין, עמ' 17–18
^ מאיר 1975, עמ' 22.
^ מאיר 1972, עמ' 28.
^ גולדשטיין, עמ' 20–21.
^ Elinor Burkett, Golda, Harper Perennial Press, 2009, p. 26
^ גולדשטיין, עמ' 22.
^ מדזיני, עמ' 40
^ גולדשטיין, עמ' 23–24
^ גולדשטיין, עמ' 25.
^ גולדשטיין, עמ' 27–28
^ גולדשטיין, עמ' 33
^ גולדשטיין, עמ' 34.
^ מאיר 1975, עמ' 49.
^ גולדשטיין, עמ' 36
^ ¹ ² מדזיני, עמ' 46–47.
^ גולדשטיין, עמ' 39
^ מאיר 1975, עמ' 51–52.
^ גולדשטיין, עמ' 39–40.
^ גולדשטיין, עמ' 41
^ Golda Meir: An Outline of a Unique Life
^ מדזיני, עמ' 50
^ גולדשטיין, עמ' 43
^ גולדשטיין, עמ' 45
^ גולדשטיין, עמ' 46
^ גולדשטיין, עמ' 52
^ ¹ ² גולדשטיין, עמ' 50.
^ מדזיני, עמ' 62
^ גולדשטיין, עמ' 53
^ גולדשטיין, עמ' 54
^ ¹ ² גולדשטיין, עמ' 57
^ מדזיני, עמ' 64
^ גולדשטיין, עמ' 59.
^ גולדשטיין, עמ' 60
^ גולדשטיין, עמ' 62–64.
^ גולדשטיין, עמ' 117
^ גולדשטיין, עמ' 66
^ גולדשטיין, עמ' 70
^ מדזיני, עמ' 80.
^ גולדשטיין, עמ' 71
^ גולדשטיין, עמ' 71–72
^ גולדשטיין, עמ' 74–75
^ גולדשטיין, עמ' 77
^ ¹ ² מדזיני, עמ' 82
^ גולדשטיין, עמ' 79
^ גולדשטיין, עמ' 81
^ גולדשטיין, עמ' 82–83
^ גולדה מאירסון בועידת פועלות אנגליה, דבר, 8 ביוני 1930
^ גולדשטיין, עמ' 85–86.
^ גולדשטיין, עמ' 89
^ גולדשטיין, עמ' 90–91
^ גולדשטיין, עמ' 91–92
^ גולדשטיין, עמ' 93
^ ¹ ² גולדשטיין, עמ' 94
^ ¹ ² גולדשטיין, עמ' 96.
^ גולדשטיין, עמ' 97
^ ¹ ² גולדשטיין, עמ' 98
^ גולדשטיין, עמ' 100.
^ מדזיני, עמ' 92
^ גולדשטיין, עמ' 104.
^ גולדשטיין, עמ' 104–105.
^ גולדשטיין, עמ' 105.
^ גולדשטיין, עמ' 106
^ גולדשטיין, עמ' 109–110
^ גולדשטיין, עמ' 111–112
^ מדזיני, עמ' 97
^ מאיר 1975, עמ' 109
^ גולדשטיין, עמ' 115–116
^ גולדשטיין, עמ' 121–122
^ גולדשטיין, עמ' 124
^ גולדשטיין, עמ' 105, 117.
^ גולדשטיין, עמ' 125–126
^ גולדשטיין, עמ' 127–128.
^ גולדשטיין, עמ' 118–121
^ גולדשטיין, עמ' 130
^ גולדשטיין, עמ' 128
^ גולדשטיין, עמ' 204.
^ גולדשטיין, עמ' 133–134
^ גולדשטיין, עמ' 148–149
^ גולדשטיין, עמ' 142
^ מדזיני, עמ' 94
^ ¹ ² גולדשטיין, עמ' 209.
^ גולדשטיין, עמ' 143
^ גולדשטיין, עמ' 145–146
^ גולדשטיין, עמ' 144
^ גולדשטיין, עמ' 160.
^ גולדשטיין, עמ' 162
^ גולדשטיין, עמ' 167–168
^ גולדשטיין, עמ' 171
^ גולדשטיין, עמ' 175
^ גולדשטיין, עמ' 197
^ גולדשטיין, עמ' 186
^ גולדשטיין, עמ' 188
^ גולדשטיין, עמ' 189–190
^ גולדשטיין, עמ' 191
^ גולדשטיין, עמ' 192–193.
^ גולדשטיין, עמ' 199–202
^ גולדשטיין, עמ' 207
^ דב גרונר נידון למיתה, דבר, 2 בינואר 1947
^ סמכויות השלטון לצבא – אם לא יוחזרו הנחטפים עד למועד מסוים עוצר בשלוש הערים הראשיות ובדרכים אחרי חטיפת אזרח בריטי בירושלים ונשיא ביה"ד המחוזי בתל-אביב, דבר, 28 בינואר 1947
^ גולדשטיין, עמ' 212
^ גולדשטיין, עמ' 219
^ גולדשטיין, עמ' 217
^ גולדשטיין, עמ' 215–216
^ גולדשטיין, עמ' 226–227
^ גולדשטיין, עמ' 235–236
^ גולדשטיין, עמ' 222–223
^ גולדשטיין, עמ' 208
^ גולדשטיין, עמ' 228–229
^ גולדשטיין, עמ' 236
^ גולדשטיין, עמ' 233
^ גולדשטיין, עמ' 238
^ גולדשטיין, עמ' 240.
^ דבורה הכהן, הסכסוך במגבית היהודית בארצות - הברית, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
^ גולדשטיין, עמ' 242
^ גולדשטיין, עמ' 243.
^ גולדשטיין, עמ' 244.
^ גולדשטיין, עמ' 245
^ גולדשטיין, עמ' 246–247
^ גולדשטיין, עמ' 248
^ גולדשטיין, עמ' 249
^ גולדשטיין, עמ' 252–253
^ גולדשטיין, עמ' 254–256
^ גולדשטיין, עמ' 258
^ גולדשטיין, עמ' 259
^ גולדשטיין, עמ' 267
^ גולדשטיין, עמ' 261–263
^ גולדשטיין, עמ' 266
^ גולדשטיין, עמ' 269
^ גולדשטיין, עמ' 270
^ גולדשטיין, עמ' 276–277.
^ גולדשטיין, עמ' 278.
^ גולדשטיין, עמ' 279
^ ¹ ² גולדשטיין, עמ' 280
^ גולדה מאיר (מאירסון): פעילות בממשלה, באתר הכנסת
^ גולדשטיין, עמ' 303
^ גולדשטיין, עמ' 280–281
^ גולדשטיין, עמ' 282–285
^ גולדשטיין, עמ' 305
^ גולדשטיין, עמ' 309–312
^ גולדשטיין, עמ' 288–289
^ גולדשטיין, עמ' 290–291, 295
^ גולדשטיין, עמ' 292, 298
^ גולדשטיין, עמ' 293
^ גולדשטיין, עמ' 306
^ גולדשטיין, עמ' 307–308
^ גולדשטיין, עמ' 314–316
^ גולדשטיין, עמ' 299
^ גולדשטיין, עמ' 300
^ גולדשטיין, עמ' 301–302
^ גולדשטיין, עמ' 330
^ גולדשטיין, עמ' 328–329
^ גולדשטיין, עמ' 318–320
^ גולדשטיין, עמ' 323
^ גולדשטיין, עמ' 340–341
^ ערן אלדר, הדרת נשים ראשונה בישראל: גולדה מאיר מול הסיעות הדתיות בעיריית תל־אביב, כיוונים חדשים 26, סיון-תמוז תשע"ב, יוני 2012, עמ' 256–267, באתר ההסתדרות הציונית העולמית
^ אתר עיריית תל אביב-יפו
^ גולדשטיין, עמ' 428
^ גולדשטיין, עמ' 332
^ גולדשטיין, עמ' 336–337
^ גולדשטיין, עמ' 344
^ גולדשטיין, עמ' 345
^ מעתה – גולדה מאיר, מעריב, 24 ביולי 1956
^ גולדשטיין, עמ' 339
^ גולדשטיין, עמ' 347–348
^ גולדשטיין, עמ' 350
^ גולדשטיין, עמ' 352
^ גולדשטיין, עמ' 353–357
^ גולדשטיין, עמ' 359–360
^ גולדשטיין, עמ' 383
^ גולדשטיין, עמ' 361–362
^ גולדשטיין, עמ' 365–366
^ גולדשטיין, עמ' 373–374
^ גולדשטיין, עמ' 377–378
^ גולדשטיין, עמ' 379
^ גולדשטיין, עמ' 426
^ גולדשטיין, עמ' 430
^ גולדשטיין, עמ' 369–370
^ בן־גוריון מגיש היום התפטרותו לנשיא, דבר, 31 בדצמבר 1957; המשך
^ גולדשטיין, עמ' 404
^ גולדשטיין, עמ' 406
^ גולדשטיין, עמ' 408–409
^ גולדשטיין, עמ' 425
^ גולדשטיין, עמ' 384
^ גולדשטיין, עמ' 386–389
^ גולדשטיין, עמ' 390–392
^ גולדשטיין, עמ' 400–401
^ גולדשטיין, עמ' 394–395
^ גולדשטיין, עמ' 411–412
^ גולדשטיין, עמ' 324–326
^ גולדשטיין, עמ' 415
^ גולדשטיין, עמ' 416–418
^ גולדשטיין, עמ' 422
^ גרמניה נתבעת להפסיק ללא דיחוי פעולות מדעניה במצרים, למרחב, 21 במרץ 1963
^ גולדשטיין, עמ' 434–436
^ גולדשטיין, עמ' 436–438
^ גולדשטיין, עמ' 446–447
^ גולדשטיין, עמ' 453
^ גולדשטיין, עמ' 466
^ גולדשטיין, עמ' 447–448
^ גולדשטיין, עמ' 458–459
^ גולדשטיין, עמ' 461
^ גולדשטיין, עמ' 521
^ גולדשטיין, עמ' 462
^ גולדשטיין, עמ' 468
^ גולדשטיין, עמ' 471
^ גולדשטיין, עמ' 469–470
^ גולדשטיין, עמ' 474
^ גולדשטיין, עמ' 476–477
^ מ. מייזלס, גולדה דרשה הצבעה חשאית ונבחרה למזכירה כללית של מע"י, מעריב, 8 בפברואר 1968
^ גולדשטיין, עמ' 480–481
^ גולדשטיין, עמ' 486
^ ¹ ² גולדשטיין, עמ' 488
^ שתי הנשים שכיהנו לפניה כראשי ממשלה הן סירימאבו בנדרנאיקה ראש ממשלת סרי לנקה (ציילון), שהחליפה את בעלה שנרצח, ואינדירה גנדי ראש ממשלת הודו, שהייתה בתו של ג'ווהרלל נהרו ראש ממשלת הודו הראשון.
^ גולדשטיין, עמ' 503
^ גולדשטיין, עמ' 529–530
^ הומתק עונש המוות לדימשיץ וקוזניצוב, דבר, 1 בינואר 1971, המשך
^ רפי מן, לא יעלה על הדעת – ציטוטים, ביטויים, כינויים ומטבעות לשון, הד ארצי הוצאה לאור, 1998, הערך "הם לא נחמדים", עמ' 84–85
^ מכתבה של גולדה מאיר לשאול בן-שמחון ותשובתו של בן-שמחון אליה. (הקישור אינו פעיל, 3 ביולי 2016)
^ גולדשטיין, עמ' 531–532
^ הרב צבי יהודה הכהן קוק שלח למאיר מכתב תודה על אמרה זו (הרב אברהם רמר, גדול שימושה, ירושלים תשנ"ד, עמ' מא)
^ ¹ ² מרים ביליג וחגי הוברמן, מדיניות ממשלות ישראל כלפי ההתיישבות בחבל עזה, אוניברסיטת אריאל בשומרון, עמ' 6
^ גולדשטיין, עמ' 542
^ גולדשטיין, עמ' 496–497
^ גולדשטיין, עמ' 499–500
^ מאיר 1975, עמ' 280–288.
^ גולדשטיין, עמ' 500–501
^ גולדשטיין, עמ' 506–507
^ גולדשטיין, עמ' 506–508
^ גולדשטיין, עמ' 510–512
^ גולדשטיין, עמ' 512–513
^ גולדשטיין, עמ' 514–515
^ אתר האו"ם, REPORT OF THE SECRETARY-GENERAL UNDER SECURITY COUNCIL RESOLUTION 331 (1973) OF 20 APRIL 1973 ANNEXES III and IV
^ זהר לבקוביץ, מצרים: גולדה לא החמיצה אף הזדמנות
^ Mihai Pacepa, Orizonturi roșii עמוד 50
^ שמחה דיניץ על עדותו של יצחק רבין בעל פה ובכתב על הסכמתה של גולדה בפגישתה עם ניקסון במרץ 1973 לריבונות מצרית מלאה בסיני מתוך, רייפן-רונן יהודית, זהר אברהם (עורכים), יחסי מדינה-צבא בישראל 1948–1974, בהוצאת העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר והעמותה הישראלית להיסטוריה צבאית ליד אוניברסיטת תל אביב, 2004, באתר העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר
^ אמיר אורן, הנרי קיסינג'ר: "אתם יודעים שהצלנו אתכם ב-73', נכון?", באתר הארץ, 4 באוקטובר 2013
^ גולדשטיין, עמ' 525–526
^ בראיון שערך יוסי מלמן מעיתון "הארץ" הכחיש ראש המוסד, צבי זמיר, כי ניתנה הוראה כזו מראש הממשלה וכי לא היה מבצע לחיסול האחראים על טבח מינכן אלא לפגוע בתשתיות של ארגוני הטרור באירופה
^ גולדשטיין, עמ' 555
^ גולדשטיין, עמ' 545
^ גולדשטיין, עמ' 548
^ גולדשטיין, עמ' 550–551
^ גולדשטיין, עמ' 552–553
^ צבי זמיר בעיניים פקוחות, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2011, עמ' 126
^ גולדשטיין, עמ' 553–555
^ גולדשטיין, עמ' 557–558
^ גולדה מאיר, אוטוביוגרפיה, חיי, עמ' 308 מכון גולדה מאיר, באתר goldameir.org.il
^ עדות ארנון בוועדת אגרנט, [1]
^ גולדשטיין, עמ' 561
^ גולדשטיין, עמ' 563
^ The national security archive,declassified archival records, The October War and U.S. Policy, [2]
^ גולדשטיין, עמ' 564
^ גולדשטיין, עמ' 566
^ חנוך ברטוב, דדו - 48 שנה ועוד 20 יום, כרך שני, עמ' 66–67.
^ גולדשטיין, עמ' 571–572
^ גולדשטיין, עמ' 575
^ גולדשטיין, עמ' 577–578
^ גולדשטיין, עמ' 579–581
^ זכי שלום, תעודה:גולדה מאיר בפגישה עם עורכי העיתונים במוצאי מלחמת יום הכיפורים, עיונים בתקומת ישראל 20, 2010, עמ' 279–299
^ דניאל בלוך, גולדה מאיר מתפטרת; אינה מסוגלת לשאת בעול, דבר, 11 באפריל 1974
טוביה מנדלסון, ג. מאיר מסרה על התפטרותה לממשלה לנשיא ולכנסת, דבר, 12 באפריל 1974
^ גולדשטיין, עמ' 593.
^ יהושע תדמור, ממשלת ג. מאיר סיימה כהונתה; רבין יציג היום ממשלתו בכנסת, דבר, 3 ביוני 1974
^ גולדשטיין, עמ' 589–590.
^ גולדשטיין, עמ' 594
^ אתר גולדה מאיר - אפילוג
^ ג. מאיר: הממשלה נתנה מוקדם מדי ומהר מדי, דבר, 1 ביוני 1978
^ ¹ ² ג. מאיר: החלטות גורליות נתקבלו בלי ישיבת ממשלה, דבר, 19 בספטמבר 1978
^ ynet, הנה בא נשיא מצרים, באתר ynet, 1 באפריל 2008
^ אלי אשכנזי‏, "רגע לספר עליו לנכדים": 39 שנים לביקור סאדאת בישראל, באתר וואלה, 19 בנובמבר 2016
^ דנקה הרניש, ג. מאיר אושפזה בשל חולשה, דבר, 1 בינואר 1978
^ דנקה הרניש, הטבה ניכרת במצב ג. מאיר, דבר, 2 בינואר 1978
^ גולדה מאיר בביילינסון לבדיקות, דבר, 17 במרץ 1978
^ גולדה מאיר תצא השבוע מבית החולים, דבר, 26 במרץ 1978
^ גולדשטיין, עמ' 596
^ ג. מאיר תצא מביה"ח בתחילת השבוע הבא, דבר, 1 בספטמבר 1978
^ גולדה מאיר החלימה, דבר, 10 בספטמבר 1978
^ ג. מאיר תצא היום מביה"ח, דבר, 22 בספטמבר 1978
^ גולדה מאיר תחזור לביתה לימי החג אח"כ שוב תאושפז, מעריב, 1 באוקטובר 1978
^ גולדה מאיר שוחררה מביה"ח, מעריב, 20 באוקטובר 1978
^ שיפור נוסף במצבה של גולדה מאיר, דבר, 12 בנובמבר 1978
^ מדזיני, עמ' 645.
^ השעות האחרונות, דבר, 10 בדצמבר 1978.
^ גולדה מאיר הלכה לעולמה, מעריב, 10 בדצמבר 1978
^ "שנים רבות חתרתי לשעה המאושרת כשתתקבל ידנו המושטת לשלום, מעריב, 10 בדצמבר 1978 המשך
^ סדרי לווייתה של גולדה מאיר ז"ל, מעריב, 10 בדצמבר 1978 המשך
^ גולדה מאיר תובא היום למנוחות בלוויה ממלכתית, דבר, 12 בדצמבר 1978
^ גולדה מובאת היום למנוחות, מעריב, 12 בדצמבר 1978
^ גולדה מאיר תובא היום למנוחות בלוויה ממלכתית, דבר, 12 בדצמבר 1978 המשך
^ משה מייזלס, "אני אוסרת הספדים וקריאת איזה דבר שהוא על שמי", מעריב, 10 בדצמבר 1978
^ הצוואה של גולדה, מעריב, 12 בדצמבר 1978
^ כתב ynet, בתה של גולדה נפטרה: "הן אהבו למרות הכל", באתר ynet, 31 בינואר 2010
^ נעמה לנסקי, ריאיון נדיר עם הבן של גולדה מאיר, באתר ישראל היום, 4 בספטמבר 2013
^ אלי אלון, על הוריה של גולדה, באתר News1 מחלקה ראשונה, 20 ביולי 2021
^ ליאורה גולדנברג-שטרן, ‏זלמן שזר ודוד בן גוריון: הרומנים הסודיים והמפתיעים של גולדה מאיר, באתר מעריב אונליין, 6 במאי 2022
^ ורד לוי-ברזילי, התלוצץ עם מנהיגיו, באתר הארץ, 25 במאי 2006
^ ד"ר יהודית רייפן-רונן, האתר להנצחת זכרה של גולדה מאיר
^ גולדשטיין, עמ' 600
^ Wiseman, Andreas (April 6, 2021), Helen Mirren To Play Israel’s Only Female Prime Minister Golda Meir In Movie Biopic. Deadline Hollywood. Retrieved april 6, 2021
^ מורן שריר, גלילה רון־פדר־עמית עושה עוול לראשת הממשלה הראשונה, באתר הארץ, 9 במרץ 2023

גולדה מאיר

[1] דוח ועדת אגרנט, באתר archives.mod.gov.il

[2] גולדה מאיר מתפטרת: אינה מסוגלת לשאת בעול | ⁩דניאל בלוך | ⁨דבר⁩ | 11 אפריל 1974 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il

[גולדשטיין_12-3] ¹ ² גולדשטיין, עמ' 12

[4] מאיר 1975, עמ' 12

[גולדשטיין_11-5] ¹ ² גולדשטיין, עמ' 11.

[6] מאיר 1972, עמ' 15–16

[7] גולדשטיין, עמ' 14

[8] מאיר 1972, עמ' 21.

[9] מאיר 1975, עמ' 14.

[10] מאיר 1972, עמ' 25

[גולדשטיין_15-11] ¹ ² גולדשטיין, עמ' 15.

[12] גולדשטיין, עמ' 17–18

[13] מאיר 1975, עמ' 22.

[14] מאיר 1972, עמ' 28.

[15] גולדשטיין, עמ' 20–21.

[16] Elinor Burkett, Golda, Harper Perennial Press, 2009, p. 26

[17] גולדשטיין, עמ' 22.

[18] מדזיני, עמ' 40

[19] גולדשטיין, עמ' 23–24

[20] גולדשטיין, עמ' 25.

[21] גולדשטיין, עמ' 27–28

[22] גולדשטיין, עמ' 33

[23] גולדשטיין, עמ' 34.

[24] מאיר 1975, עמ' 49.

[25] גולדשטיין, עמ' 36

[מדזיני_46–47-26] ¹ ² מדזיני, עמ' 46–47.

[27] גולדשטיין, עמ' 39

[28] מאיר 1975, עמ' 51–52.

[29] גולדשטיין, עמ' 39–40.

[30] גולדשטיין, עמ' 41

[31] Golda Meir: An Outline of a Unique Life

[32] מדזיני, עמ' 50

[33] גולדשטיין, עמ' 43

[34] גולדשטיין, עמ' 45

[35] גולדשטיין, עמ' 46

[36] גולדשטיין, עמ' 52

[גולדשטיין_50-37] ¹ ² גולדשטיין, עמ' 50.

[38] מדזיני, עמ' 62

[39] גולדשטיין, עמ' 53

[40] גולדשטיין, עמ' 54

[גולדשטיין_57-41] ¹ ² גולדשטיין, עמ' 57

[42] מדזיני, עמ' 64

[43] גולדשטיין, עמ' 59.

[44] גולדשטיין, עמ' 60

[45] גולדשטיין, עמ' 62–64.

[46] גולדשטיין, עמ' 117

[47] גולדשטיין, עמ' 66

[48] גולדשטיין, עמ' 70

[49] מדזיני, עמ' 80.

[50] גולדשטיין, עמ' 71

[51] גולדשטיין, עמ' 71–72

[52] גולדשטיין, עמ' 74–75

[53] גולדשטיין, עמ' 77

[מדזיני_82-54] ¹ ² מדזיני, עמ' 82

[55] גולדשטיין, עמ' 79

[56] גולדשטיין, עמ' 81

[57] גולדשטיין, עמ' 82–83

[58] גולדה מאירסון בועידת פועלות אנגליה, דבר, 8 ביוני 1930

[59] גולדשטיין, עמ' 85–86.

[60] גולדשטיין, עמ' 89

[61] גולדשטיין, עמ' 90–91

[62] גולדשטיין, עמ' 91–92

[63] גולדשטיין, עמ' 93

[גולדשטיין_94-64] ¹ ² גולדשטיין, עמ' 94

[גולדשטיין_96-65] ¹ ² גולדשטיין, עמ' 96.

[66] גולדשטיין, עמ' 97

[גולדשטיין_98-67] ¹ ² גולדשטיין, עמ' 98

[68] גולדשטיין, עמ' 100.

[69] מדזיני, עמ' 92

[70] גולדשטיין, עמ' 104.

[71] גולדשטיין, עמ' 104–105.

[גולדשטיין_105-72] גולדשטיין, עמ' 105.

[73] גולדשטיין, עמ' 106

[74] גולדשטיין, עמ' 109–110

[75] גולדשטיין, עמ' 111–112

[76] מדזיני, עמ' 97

[77] מאיר 1975, עמ' 109

[78] גולדשטיין, עמ' 115–116

[79] גולדשטיין, עמ' 121–122

[80] גולדשטיין, עמ' 124

[81] גולדשטיין, עמ' 105, 117.

[82] גולדשטיין, עמ' 125–126

[83] גולדשטיין, עמ' 127–128.

[84] גולדשטיין, עמ' 118–121

[85] גולדשטיין, עמ' 130

[86] גולדשטיין, עמ' 128

[87] גולדשטיין, עמ' 204.

[88] גולדשטיין, עמ' 133–134

[89] גולדשטיין, עמ' 148–149

[90] גולדשטיין, עמ' 142

[91] מדזיני, עמ' 94

[גולדשטיין_209-92] ¹ ² גולדשטיין, עמ' 209.

[93] גולדשטיין, עמ' 143

[94] גולדשטיין, עמ' 145–146

[95] גולדשטיין, עמ' 144

[96] גולדשטיין, עמ' 160.

[97] גולדשטיין, עמ' 162

[98] גולדשטיין, עמ' 167–168

[99] גולדשטיין, עמ' 171

[100] גולדשטיין, עמ' 175

[101] גולדשטיין, עמ' 197

[102] גולדשטיין, עמ' 186

[103] גולדשטיין, עמ' 188

[104] גולדשטיין, עמ' 189–190

[105] גולדשטיין, עמ' 191

[106] גולדשטיין, עמ' 192–193.

[107] גולדשטיין, עמ' 199–202

[108] גולדשטיין, עמ' 207

[109] דב גרונר נידון למיתה, דבר, 2 בינואר 1947

[110] סמכויות השלטון לצבא – אם לא יוחזרו הנחטפים עד למועד מסוים עוצר בשלוש הערים הראשיות ובדרכים אחרי חטיפת אזרח בריטי בירושלים ונשיא ביה"ד המחוזי בתל-אביב, דבר, 28 בינואר 1947

[111] גולדשטיין, עמ' 212

[112] גולדשטיין, עמ' 219

[113] גולדשטיין, עמ' 217

[114] גולדשטיין, עמ' 215–216

[115] גולדשטיין, עמ' 226–227

[116] גולדשטיין, עמ' 235–236

[117] גולדשטיין, עמ' 222–223

[118] גולדשטיין, עמ' 208

[119] גולדשטיין, עמ' 228–229

[120] גולדשטיין, עמ' 236

[121] גולדשטיין, עמ' 233

[122] גולדשטיין, עמ' 238

[123] גולדשטיין, עמ' 240.

[124] דבורה הכהן, הסכסוך במגבית היהודית בארצות - הברית, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח

[125] גולדשטיין, עמ' 242

[126] גולדשטיין, עמ' 243.

[127] גולדשטיין, עמ' 244.

[128] גולדשטיין, עמ' 245

[129] גולדשטיין, עמ' 246–247

[130] גולדשטיין, עמ' 248

[131] גולדשטיין, עמ' 249

[132] גולדשטיין, עמ' 252–253

[133] גולדשטיין, עמ' 254–256

[134] גולדשטיין, עמ' 258

[135] גולדשטיין, עמ' 259

[136] גולדשטיין, עמ' 267

[137] גולדשטיין, עמ' 261–263

[138] גולדשטיין, עמ' 266

[139] גולדשטיין, עמ' 269

[140] גולדשטיין, עמ' 270

[141] גולדשטיין, עמ' 276–277.

[142] גולדשטיין, עמ' 278.

[143] גולדשטיין, עמ' 279

[גולדשטיין_280-144] ¹ ² גולדשטיין, עמ' 280

[145] גולדה מאיר (מאירסון): פעילות בממשלה, באתר הכנסת

[146] גולדשטיין, עמ' 303

[147] גולדשטיין, עמ' 280–281

[148] גולדשטיין, עמ' 282–285

[149] גולדשטיין, עמ' 305

[150] גולדשטיין, עמ' 309–312

[151] גולדשטיין, עמ' 288–289

[152] גולדשטיין, עמ' 290–291, 295

[153] גולדשטיין, עמ' 292, 298

[154] גולדשטיין, עמ' 293

[155] גולדשטיין, עמ' 306

[156] גולדשטיין, עמ' 307–308

[157] גולדשטיין, עמ' 314–316

[158] גולדשטיין, עמ' 299

[159] גולדשטיין, עמ' 300

[160] גולדשטיין, עמ' 301–302

[161] גולדשטיין, עמ' 330

[162] גולדשטיין, עמ' 328–329

[163] גולדשטיין, עמ' 318–320

[164] גולדשטיין, עמ' 323

[165] גולדשטיין, עמ' 340–341

[166] ערן אלדר, הדרת נשים ראשונה בישראל: גולדה מאיר מול הסיעות הדתיות בעיריית תל־אביב, כיוונים חדשים 26, סיון-תמוז תשע"ב, יוני 2012, עמ' 256–267, באתר ההסתדרות הציונית העולמית

[167] אתר עיריית תל אביב-יפו

[168] גולדשטיין, עמ' 428

[169] גולדשטיין, עמ' 332

[170] גולדשטיין, עמ' 336–337

[171] גולדשטיין, עמ' 344

[172] גולדשטיין, עמ' 345

[173] מעתה – גולדה מאיר, מעריב, 24 ביולי 1956

[174] גולדשטיין, עמ' 339

[175] גולדשטיין, עמ' 347–348

[176] גולדשטיין, עמ' 350

[177] גולדשטיין, עמ' 352

[178] גולדשטיין, עמ' 353–357

[179] גולדשטיין, עמ' 359–360

[180] גולדשטיין, עמ' 383

[181] גולדשטיין, עמ' 361–362

[182] גולדשטיין, עמ' 365–366

[183] גולדשטיין, עמ' 373–374

[184] גולדשטיין, עמ' 377–378

[185] גולדשטיין, עמ' 379

[186] גולדשטיין, עמ' 426

[187] גולדשטיין, עמ' 430

[188] גולדשטיין, עמ' 369–370

[189] בן־גוריון מגיש היום התפטרותו לנשיא, דבר, 31 בדצמבר 1957; המשך

[190] גולדשטיין, עמ' 404

[191] גולדשטיין, עמ' 406

[192] גולדשטיין, עמ' 408–409

[193] גולדשטיין, עמ' 425

[194] גולדשטיין, עמ' 384

[195] גולדשטיין, עמ' 386–389

[196] גולדשטיין, עמ' 390–392

[197] גולדשטיין, עמ' 400–401

[198] גולדשטיין, עמ' 394–395

[199] גולדשטיין, עמ' 411–412

[200] גולדשטיין, עמ' 324–326

[201] גולדשטיין, עמ' 415

[202] גולדשטיין, עמ' 416–418

[203] גולדשטיין, עמ' 422

[204] גרמניה נתבעת להפסיק ללא דיחוי פעולות מדעניה במצרים, למרחב, 21 במרץ 1963

[205] גולדשטיין, עמ' 434–436

[206] גולדשטיין, עמ' 436–438

[207] גולדשטיין, עמ' 446–447

[208] גולדשטיין, עמ' 453

[209] גולדשטיין, עמ' 466

[210] גולדשטיין, עמ' 447–448

[211] גולדשטיין, עמ' 458–459

[212] גולדשטיין, עמ' 461

[213] גולדשטיין, עמ' 521

[214] גולדשטיין, עמ' 462

[215] גולדשטיין, עמ' 468

[216] גולדשטיין, עמ' 471

[217] גולדשטיין, עמ' 469–470

[218] גולדשטיין, עמ' 474

[219] גולדשטיין, עמ' 476–477

[220] מ. מייזלס, גולדה דרשה הצבעה חשאית ונבחרה למזכירה כללית של מע"י, מעריב, 8 בפברואר 1968

[221] גולדשטיין, עמ' 480–481

[222] גולדשטיין, עמ' 486

[גולדשטיין_488-223] ¹ ² גולדשטיין, עמ' 488

[224] שתי הנשים שכיהנו לפניה כראשי ממשלה הן סירימאבו בנדרנאיקה ראש ממשלת סרי לנקה (ציילון), שהחליפה את בעלה שנרצח, ואינדירה גנדי ראש ממשלת הודו, שהייתה בתו של ג'ווהרלל נהרו ראש ממשלת הודו הראשון.

[225] גולדשטיין, עמ' 503

[226] גולדשטיין, עמ' 529–530

[227] הומתק עונש המוות לדימשיץ וקוזניצוב, דבר, 1 בינואר 1971, המשך

[228] רפי מן, לא יעלה על הדעת – ציטוטים, ביטויים, כינויים ומטבעות לשון, הד ארצי הוצאה לאור, 1998, הערך "הם לא נחמדים", עמ' 84–85

[229] מכתבה של גולדה מאיר לשאול בן-שמחון ותשובתו של בן-שמחון אליה. (הקישור אינו פעיל, 3 ביולי 2016)

[230] גולדשטיין, עמ' 531–532

[231] הרב צבי יהודה הכהן קוק שלח למאיר מכתב תודה על אמרה זו (הרב אברהם רמר, גדול שימושה, ירושלים תשנ"ד, עמ' מא)

[ביליג_והוברמן-232] ¹ ² מרים ביליג וחגי הוברמן, מדיניות ממשלות ישראל כלפי ההתיישבות בחבל עזה, אוניברסיטת אריאל בשומרון, עמ' 6

[233] גולדשטיין, עמ' 542

[234] גולדשטיין, עמ' 496–497

[235] גולדשטיין, עמ' 499–500

[236] מאיר 1975, עמ' 280–288.

[237] גולדשטיין, עמ' 500–501

[238] גולדשטיין, עמ' 506–507

[239] גולדשטיין, עמ' 506–508

[240] גולדשטיין, עמ' 510–512

[241] גולדשטיין, עמ' 512–513

[242] גולדשטיין, עמ' 514–515

[243] אתר האו"ם, REPORT OF THE SECRETARY-GENERAL UNDER SECURITY COUNCIL RESOLUTION 331 (1973) OF 20 APRIL 1973 ANNEXES III and IV

[244] זהר לבקוביץ, מצרים: גולדה לא החמיצה אף הזדמנות

[245] Mihai Pacepa, Orizonturi roșii עמוד 50

[246] שמחה דיניץ על עדותו של יצחק רבין בעל פה ובכתב על הסכמתה של גולדה בפגישתה עם ניקסון במרץ 1973 לריבונות מצרית מלאה בסיני מתוך, רייפן-רונן יהודית, זהר אברהם (עורכים), יחסי מדינה-צבא בישראל 1948–1974, בהוצאת העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר והעמותה הישראלית להיסטוריה צבאית ליד אוניברסיטת תל אביב, 2004, באתר העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר

[247] אמיר אורן, הנרי קיסינג'ר: "אתם יודעים שהצלנו אתכם ב-73', נכון?", באתר הארץ, 4 באוקטובר 2013

[248] גולדשטיין, עמ' 525–526

[249] בראיון שערך יוסי מלמן מעיתון "הארץ" הכחיש ראש המוסד, צבי זמיר, כי ניתנה הוראה כזו מראש הממשלה וכי לא היה מבצע לחיסול האחראים על טבח מינכן אלא לפגוע בתשתיות של ארגוני הטרור באירופה

[250] גולדשטיין, עמ' 555

[251] גולדשטיין, עמ' 545

[252] גולדשטיין, עמ' 548

[253] גולדשטיין, עמ' 550–551

[254] גולדשטיין, עמ' 552–553

[255] צבי זמיר בעיניים פקוחות, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2011, עמ' 126

[256] גולדשטיין, עמ' 553–555

[257] גולדשטיין, עמ' 557–558

[258] גולדה מאיר, אוטוביוגרפיה, חיי, עמ' 308 מכון גולדה מאיר, באתר goldameir.org.il

[259] עדות ארנון בוועדת אגרנט, [1]

[260] גולדשטיין, עמ' 561

[261] גולדשטיין, עמ' 563

[262] The national security archive,declassified archival records, The October War and U.S. Policy, [2]

[263] גולדשטיין, עמ' 564

[264] גולדשטיין, עמ' 566

[265] חנוך ברטוב, דדו - 48 שנה ועוד 20 יום, כרך שני, עמ' 66–67.

[266] גולדשטיין, עמ' 571–572

[267] גולדשטיין, עמ' 575

[268] גולדשטיין, עמ' 577–578

[269] גולדשטיין, עמ' 579–581

[270] זכי שלום, תעודה:גולדה מאיר בפגישה עם עורכי העיתונים במוצאי מלחמת יום הכיפורים, עיונים בתקומת ישראל 20, 2010, עמ' 279–299

[271] דניאל בלוך, גולדה מאיר מתפטרת; אינה מסוגלת לשאת בעול, דבר, 11 באפריל 1974
טוביה מנדלסון, ג. מאיר מסרה על התפטרותה לממשלה לנשיא ולכנסת, דבר, 12 באפריל 1974

[272] גולדשטיין, עמ' 593.

[273] יהושע תדמור, ממשלת ג. מאיר סיימה כהונתה; רבין יציג היום ממשלתו בכנסת, דבר, 3 ביוני 1974

[274] גולדשטיין, עמ' 589–590.

[275] גולדשטיין, עמ' 594

[276] אתר גולדה מאיר - אפילוג

[277] ג. מאיר: הממשלה נתנה מוקדם מדי ומהר מדי, דבר, 1 ביוני 1978

[ספט78-278] ¹ ² ג. מאיר: החלטות גורליות נתקבלו בלי ישיבת ממשלה, דבר, 19 בספטמבר 1978

[279] ynet, הנה בא נשיא מצרים, באתר ynet, 1 באפריל 2008

[280] אלי אשכנזי‏, "רגע לספר עליו לנכדים": 39 שנים לביקור סאדאת בישראל, באתר וואלה, 19 בנובמבר 2016

[281] דנקה הרניש, ג. מאיר אושפזה בשל חולשה, דבר, 1 בינואר 1978

[282] דנקה הרניש, הטבה ניכרת במצב ג. מאיר, דבר, 2 בינואר 1978

[283] גולדה מאיר בביילינסון לבדיקות, דבר, 17 במרץ 1978

[284] גולדה מאיר תצא השבוע מבית החולים, דבר, 26 במרץ 1978

[285] גולדשטיין, עמ' 596

[286] ג. מאיר תצא מביה"ח בתחילת השבוע הבא, דבר, 1 בספטמבר 1978

[287] גולדה מאיר החלימה, דבר, 10 בספטמבר 1978

[288] ג. מאיר תצא היום מביה"ח, דבר, 22 בספטמבר 1978

[289] גולדה מאיר תחזור לביתה לימי החג אח"כ שוב תאושפז, מעריב, 1 באוקטובר 1978

[290] גולדה מאיר שוחררה מביה"ח, מעריב, 20 באוקטובר 1978

[291] שיפור נוסף במצבה של גולדה מאיר, דבר, 12 בנובמבר 1978

[292] מדזיני, עמ' 645.

[293] השעות האחרונות, דבר, 10 בדצמבר 1978.

[294] גולדה מאיר הלכה לעולמה, מעריב, 10 בדצמבר 1978

[295] "שנים רבות חתרתי לשעה המאושרת כשתתקבל ידנו המושטת לשלום, מעריב, 10 בדצמבר 1978 המשך

[296] סדרי לווייתה של גולדה מאיר ז"ל, מעריב, 10 בדצמבר 1978 המשך

[297] גולדה מאיר תובא היום למנוחות בלוויה ממלכתית, דבר, 12 בדצמבר 1978

[298] גולדה מובאת היום למנוחות, מעריב, 12 בדצמבר 1978

[299] גולדה מאיר תובא היום למנוחות בלוויה ממלכתית, דבר, 12 בדצמבר 1978 המשך

[300] משה מייזלס, "אני אוסרת הספדים וקריאת איזה דבר שהוא על שמי", מעריב, 10 בדצמבר 1978

[301] הצוואה של גולדה, מעריב, 12 בדצמבר 1978

[302] כתב ynet, בתה של גולדה נפטרה: "הן אהבו למרות הכל", באתר ynet, 31 בינואר 2010

[303] נעמה לנסקי, ריאיון נדיר עם הבן של גולדה מאיר, באתר ישראל היום, 4 בספטמבר 2013

[304] אלי אלון, על הוריה של גולדה, באתר News1 מחלקה ראשונה, 20 ביולי 2021

[305] ליאורה גולדנברג-שטרן, ‏זלמן שזר ודוד בן גוריון: הרומנים הסודיים והמפתיעים של גולדה מאיר, באתר מעריב אונליין, 6 במאי 2022

[306] ורד לוי-ברזילי, התלוצץ עם מנהיגיו, באתר הארץ, 25 במאי 2006

[307] ד"ר יהודית רייפן-רונן, האתר להנצחת זכרה של גולדה מאיר

[308] גולדשטיין, עמ' 600

[309] Wiseman, Andreas (April 6, 2021), Helen Mirren To Play Israel’s Only Female Prime Minister Golda Meir In Movie Biopic. Deadline Hollywood. Retrieved april 6, 2021

[310] מורן שריר, גלילה רון־פדר־עמית עושה עוול לראשת הממשלה הראשונה, באתר הארץ, 9 במרץ 2023

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]

[74]

[75]

[76]

[77]

[78]

[79]

[80]

[81]

[82]

[83]

[84]

[85]

[86]

[87]

[88]

[89]

[90]

[91]

[92]

[93]

[94]

[95]

[96]

[97]

[98]

[99]

[100]

@@ שורה 112: / שורה 112: @@
 עם הגעתן לארץ ישראל התגוררו שתי המשפחות [[שכירות (מקרקעין)|בדירה שכורה]] ביפו, וגולדה החלה לשמש כ[[מורה]] מחליפה ב[[הגימנסיה העברית "הרצליה"|גימנסיה העברית "הרצליה"]], ולימדה ילדים אשר התקשו ב[[אנגלית]]{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 45}}. לימים, השתמשה בימיה הראשונים בארץ ישראל כדי להמחיש ל[[עולה חדש|עולים חדשים]] את העובדה שגורלם שפר עליהם. היא לא זכתה לסיוע מ[[המשרד לקליטת עלייה|משרד לקליטת עלייה]], איש לא הופקד על עזרה לה ולמשפחתה במגורים ובלימוד [[עברית]] (העולים מצִדם ראו המחשה זו לעיתים כהתנשאות וכהטפת מוסר, כפי שהודתה גולדה עצמה). בספטמבר 1921 הגישו הזוג בקשה להתקבל לקיבוץ [[מרחביה (קיבוץ)|מרחביה]] ב[[עמק יזרעאל]]{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 46}}, שבו היה לזוג מאירסון ידיד ותיק מאמריקה. במרחביה חששו תחילה ממי שנראתה כבת תפנוקים אמריקאית שבהגיעה לארץ ישראל העדיפה לעסוק בהוראת אנגלית ולא בעבודת כפיים, אולם בסוף ניאותו לקבלה.
-מאירסון נהנתה מחיי הקיבוץ והתמחתה בגידול עופות. אולם בעלה התקשה להסתגל לתנאי החיים הקשים ולחוסר הפרטיות ומלכתחילה כלל לא רצה להגיע לקיבוץ{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 52}}. הוא גם סירב להביא ילד לעולם שיגדל בדרך השיתופית שהייתה נהוגה אז בקיבוץ. בעקבות מחלתו ונפילתו למשכב למשך כמה שבועות, המליץ להם הרופא לעזוב את מרחביה בהקדם. מאוחר יותר, נבחרה גולדה לחברת מזכירות [[נעמת|מועצת הפועלות]], והחל מ-[[15 בדצמבר]] [[1922]] נכחה בדיוני המועצה בתל אביב{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 50.|שם=גולדשטיין 50}}{{הערה|[[#מדזיני|מדזיני]], עמ' 62}}.
+מאירסון נהנתה מחיי הקיבוץ והתמחתה בגידול עופות. אולם בעלה התקשה להסתגל לתנאי החיים הקשים ולחוסר הפרטיות ומלכתחילה כלל לא רצה להגיע לקיבוץ{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 52}}. הוא אף סירב להביא ילד לעולם שיגדל בדרך השיתופית שהייתה נהוגה אז בקיבוץ. בעקבות מחלתו ונפילתו למשכב למשך כמה שבועות, המליץ להם הרופא לעזוב את מרחביה בהקדם. מאוחר יותר, נבחרה גולדה לחברת מזכירות [[נעמת|מועצת הפועלות]], והחל מ-[[15 בדצמבר]] [[1922]] נכחה בדיוני המועצה בתל אביב{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 50.|שם=גולדשטיין 50}}{{הערה|[[#מדזיני|מדזיני]], עמ' 62}}.
 מ-[[7 בינואר|7]] עד [[10 בינואר]] [[1923]] נאמה ב[[יידיש]] בוועידתה השנייה של [[ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל]] כנציגת מועצת הפועלות ומרחביה מטעם מפלגת "[[אחדות העבודה]]". בנאומיה בוועידה טענה כי מועצת הפועלות צריכה להפוך לגוף נפרד מההסתדרות, בניגוד לדעתה של [[עדה מימון|עדה פישמן]]{{הערה|שם=גולדשטיין 50}}.
@@ שורה 124: / שורה 124: @@
 הן בשל היעדר ההגשמה ה[[חלוציות|חלוצית]] והן בשל ה[[עוני]], גולדה עזבה את ירושלים במרץ [[1925]], לאחר חצי שנה בלבד, וחזרה למרחביה יחד עם מוריס ובנם{{הערה|שם=גולדשטיין 57}}. אולם בסתיו של אותה שנה חזר הזוג לדירתם הקודמת בירושלים. חצי שנה אחר כך, במאי [[1926]], ילדה את בתה, שרה{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 59.|שם=}}. במחצית השנה הוריה של מאיר [[עלו לארץ ישראל]] והתיישבו ב[[הרצליה]]{{הערה|שם=|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 60}}.
-====אשת ציבור====
+====פעילות ציבורית====
 ====מועצת הפועלות====
 ב-[[1927]] הציע לה [[דוד רמז]], שהתיידד עמה, היה ער למצוקתה, ולימים אף הפך למאהבה, לשמש מזכירת [[מועצת הפועלות]] ב[[ההסתדרות|הסתדרות]]. גולדה הסכימה, ובישיבת מועצת הפועלות בדצמבר אותה שנה נבחרה לתפקיד, החלה אותו בינואר [[1928]] ועברה לתל אביב{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 62–64.}}. במקביל שימשה כחברת הוועד המפקח הארצי של "קופת חולים" מאז הקמתו בנובמבר 1927 ועד [[1933]], אולם היא כמעט לא השתתפה בישיבותיו{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 117}}. לעומת זאת, בעלה מוריס החל לעבוד כ[[מתורגמן]] מאנגלית לעברית בהסתדרות{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 66}}. תפקידה הפך את מאירסון, שהייתה שייכת למפלגת "[[אחדות העבודה]]" שלימים הפכה למרכיב מרכזי של [[מפא"י]], לראש [[ארגון]] נשים ציוני גדול. היא ניהלה חיים עמוסי פעילות ונסיעות, והייתה ל[[נואמת]] נחשבת.
@@ שורה 216: / שורה 216: @@
 ב-[[15 בנובמבר]] נורו יריות לעבר ביתה שברחביה, והיא הגדירה אירוע זה כמכונן בחייה{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 208}}.
-בטרם [[הקמת המדינה|קום המדינה]] פגשה מאיר פעמיים את [[עבדאללה הראשון, מלך ירדן|עבדאללה]] מלך [[ירדן]]. בפגישה הראשונה, ב-[[17 בנובמבר]] 1947, היה עבדאללה לבבי ופייסן, והבטיח שלא תהיה התנגשות בין כוחותיו לבין היישוב, ואילו מאירסון הבטיחה שהיהודים יראו בעין יפה את השתלטותו על החלק הערבי של הארץ, כפי שיוחלט ב[[תוכנית החלוקה]]{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 228–229}}.
+בטרם [[הקמת המדינה|קום המדינה]] נפגשה מאיר פעמיים עם [[עבדאללה הראשון, מלך ירדן|עבדאללה]] מלך [[ירדן]]. בפגישה הראשונה, ב-[[17 בנובמבר]] 1947, היה עבדאללה לבבי ופייסן, והבטיח שלא תהיה התנגשות בין כוחותיו לבין היישוב, ואילו מאירסון הבטיחה שהיהודים יראו בעין יפה את השתלטותו על החלק הערבי של הארץ, כפי שיוחלט ב[[תוכנית החלוקה]]{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 228–229}}.
 מייד לאחר [[כ"ט בנובמבר]] נתבקשה שוב על ידי בן-גוריון להיות מופקדת מטעם הנהגת היישוב על "הפעילות המדינית והמוניציפלית בירושלים", וכן עמדה בראש "[[ועדת המוסדות לענייני ירושלים|ועדת ירושלים]]", שהתכנסה בדצמבר אותה שנה, והיא ניהלה את העניינים האזרחיים של ירושלים ותושביה ה[[יהודים]] עד סמוך ל[[הכרזת העצמאות]]{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 236}}.
@@ שורה 274: / שורה 274: @@
 במקביל היא סבלה מבעיות בריאותיות בתחילת כהונתה כשרה. היא חלתה רבות ונטתה ליפול ובשל כך נזקקה לעבור [[אשפוז]]ים ו[[ניתוח]]ים. היא אף ביקשה להתפטר מתפקידה בשל כך אולם סורבה על ידי בן-גוריון, על אף שידע בעצמו על מצבה. במקביל לכך עברה בתה שרה הפלה, חלתה גם היא ונשקפה סכנה לחייה, מה שגרם לה ל[[חרדה]] עזה{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 300}}. גם פטירת ידידה [[דוד רמז]], [[פרוד (מצב משפחתי)|פרוד]]ה [[מוריס מאירסון|מוריס]] ואימה בלומה העיקו עליה מבחינה נפשית{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 301–302}}. נוספו לכך ענייני ילדיה, מנחם, ש[[גירושים|התגרש]] ושרה שעברה [[לידה שקטה]]{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 330}}. היא גם סבלה מ[[תת-לחץ דם]] ומ[[בצקת ריאות|בצקות בריאות]], ובמקביל גם [[עישון|עישנה]] 60 [[סיגריה|סיגריות]] ביום ושתתה הרבה [[קפה טורקי]]{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 328–329}}.
-לאחר שבן-גוריון התפטר מראשות הממשלה וממשרד הביטחון סירבה בתוקף להיות מועמדת להחליפו, אם כי לא שללה אפשרות זו כלל. גם לוי אשכול סירב לכך, ולבסוף נבחר משה שרת ליורשו. בין השניים שררה מתיחות, בין היתר בגלל ששרת כמעט ולא העריכה כלל. אולם יממה לפני הקמת הממשלה, ב-[[25 בינואר]] 1954, בירכה את שרת על מינויו לתפקיד וטענה כי הוא "הגיע למה שמגיע לו"{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 318–320}}.
+לאחר שבן-גוריון התפטר מראשות הממשלה וממשרד הביטחון סירבה להיות מועמדת להחליפו, אם כי לא שללה אפשרות זו כלל. גם לוי אשכול סירב לכך, ולבסוף נבחר משה שרת ליורשו. בין השניים שררה מתיחות, בין היתר בגלל ששרת כמעט ולא העריכה כלל. אולם יממה לפני הקמת הממשלה, ב-[[25 בינואר]] 1954, בירכה את שרת על מינויו לתפקיד וטענה כי הוא "הגיע למה שמגיע לו"{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 318–320}}.
 בתקופה זו הייתה חברה, יחד עם שרת, [[פנחס לבון]], אשכול ו[[זלמן ארן]] ב"ועדת השרים המיוחדת לענייני ביטחון ומדיניות חוץ" (ועדת החמישה){{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 323}}.
@@ שורה 285: / שורה 285: @@
 * [[חוק עבודת נשים]], תשי"ד–1954
-ב-31 בדצמבר 1954 חנכה את המרכז הראשון להכשרה מקצועית במדינת ישראל, ב[[באר שבע]], אשר התפתח ל[[המכללה הטכנולוגית באר שבע|מכללה הטכנולוגית ללימודי הנדסאים]].
+ב-31 בדצמבר 1954 חנכה מאיר את המרכז הראשון להכשרה מקצועית במדינת ישראל, ב[[באר שבע]], אשר התפתח ל[[המכללה הטכנולוגית באר שבע|מכללה הטכנולוגית ללימודי הנדסאים]].
 ב-1955 הציבה אותה מפא"י כמועמדת מטעמה לראשות [[עיריית תל אביב-יפו]] מול מועמד [[הציונים הכלליים]], [[חיים לבנון]]. באותה עת לא היו נהוגות [[בחירות ישירות]], וחברי מועצת העיר הם שבחרו בראש העירייה. מאיר נהנתה מתמיכתן של סיעות [[השמאל בישראל|השמאל]], ואילו סיעות הימין תמכו בלבנון. מפא"י אכן ניצחה בבחירות עם 30.6% מהקולות, ומאיר ציפתה כי חברי הסיעות הדתיות יתמכו במועמדותה, אך חלקם הביעו את התנגדותם לכך שאישה תכהן כראש העירייה{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 340–341}}{{הערה|{{כיוונים חדשים|ערן אלדר|הדרת נשים ראשונה בישראל: גולדה מאיר מול הסיעות הדתיות בעיריית תל־אביב|26|256|סיון-תמוז תשע"ב, יוני 2012, עמ' 256–267}}}} וחלקם התנו את תמיכתם בכך שתופסק ה[[תחבורה ציבורית|תחבורה הציבורית]] ב[[שבת]] ב[[חיפה]]. את ההתנגדות חיזק רב קהילת [[צ'רנוביץ]] בעיר, הרב [[שמואל מאיר הולנדר]], ששלח ללבנון [https://www.mytelaviv.co.il/index.php?dir=site&page=articles&op=item&cs=3120&langpage=heb מכתב] בו פירט את הסיבות הדתיות כנגד בחירת אישה לתפקיד. בסיבוב ההצבעה הראשון במועצת העיר קיבלה מאיר 13 קולות, לעומת שמונה ללבנון וחמישה לנציג [[תנועת החרות]] [[משה איכילוב]], אלא שהחוק דרש אז רוב מוחלט, כלומר 16 קולות, שהושג רק בסיבוב ההצבעה הרביעי, בו נבחר לבנון עם 16 קולות הציונים הכללים, חרות והדתיים כנגד 14 קולות מפלגות השמאל. מאיר הגיבה על התוצאות באומרה כי "בארץ זו של [[חנה סנש]] מעזים בשנת 1955 להעלות מחדש את ה[[ארגומנטציה]] החשובה הזו – שאין [[שוויון מגדרי|זכות שווה לאישה]] ב[[מדינת ישראל]]"{{הערה|[http://tel-aviv.millenium.org.il/NR/exeres/5341876f-f4a3-4847-a3e3-d6755c16dd52,.htm אתר עיריית תל אביב-יפו]}}.
 [[קובץ:Kennedy-Golda Meir.jpg|ממוזער|שרת החוץ גולדה מאיר בעת ביקור אצל [[נשיא ארצות הברית]] [[ג'ון פיצג'רלד קנדי|ג'ון פ. קנדי]] ב[[הבית הלבן|בית הלבן]], [[27 בדצמבר]] [[1962]]{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 428}}]]
@@ שורה 300: / שורה 300: @@
 ביולי 1957 נסעה לפריז כדי לברר אם יש אפשרות לישראל לרכוש צוללות מגרמניה. על אף שדיווחה לבן-גוריון כי הדבר לא אפשרי כרגע, ניהל שמעון פרס מגעים סודיים עם הגרמנים שהובילו לחתימה על עסקה, ללא ידיעתה. הדבר נחשף רק בסוף השנה, גרם להתפטרותו של בן-גוריון ולהקמת ממשלה חדשה{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 373–374}}.
-מאיר התנגדה ל[[זכות השיבה]] עקב תוקפנות הערבים ב[[מלחמת העצמאות]]. היא אף הבדילה בין [[יהודים-ערבים]] ל[[פלסטינים]] וקבעה כי שניהם לא יוחזרו לבתיהם. אולם כאשר הפציר בה [[ראש ממשלת איטליה]] {{קישור שפה|אנגלית|Amintore Fanfani|אמינטורה פאנפאני}} לקלוט פליטים מארצות ערב כדי לקדם את השלום, אמרה כי ישראל מוכנה לסייע בשיקומם בארצות מוצאם אך רק "אם תתקבל עזרה כספית בין-לאומית" או שרק כמה אלפים מהם ייקלטו{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 377–378}}. היא ראתה בברית המועצות בהנהגת [[ניקיטה חרושצ'וב|חרושצ'וב]] כמדינה עוינת הרוצה לסייע למדינות ערב, העוינות גם הן{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 379}}, למרות נטייתן ל[[שלום]]{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 426}}. אולם מאחר רצונה של ישראל להעלות אליה את יהודי ברית המועצות, השתדלה שלא להקצין את [[יחסי ברית המועצות – ישראל|היחסים הדיפלומטיים איתן]]]{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 430}}.
+מאיר התנגדה ל[[זכות השיבה]] עקב תוקפנות הערבים ב[[מלחמת העצמאות]]. היא הבדילה בין [[יהודים-ערבים]] ל[[פלסטינים]] וקבעה כי שניהם לא יוחזרו לבתיהם. אולם כאשר הפציר בה [[ראש ממשלת איטליה]] {{קישור שפה|אנגלית|Amintore Fanfani|אמינטורה פאנפאני}} לקלוט פליטים מארצות ערב כדי לקדם את השלום, אמרה כי ישראל מוכנה לסייע בשיקומם בארצות מוצאם אך רק "אם תתקבל עזרה כספית בין-לאומית" או שרק כמה אלפים מהם ייקלטו{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 377–378}}. היא ראתה בברית המועצות בהנהגת [[ניקיטה חרושצ'וב|חרושצ'וב]] כמדינה עוינת הרוצה לסייע למדינות ערב, העוינות גם הן{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 379}}, למרות נטייתן ל[[שלום]]{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 426}}. אולם מאחר רצונה של ישראל להעלות אליה את יהודי ברית המועצות, השתדלה שלא להקצין את [[יחסי ברית המועצות – ישראל|היחסים הדיפלומטיים איתן]]]{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 430}}.
 ב-[[29 באוקטובר]] 1957, בדיוק שנה לאחר פרוץ מלחמת סיני, [[השלכת הרימון בכנסת|הושלך רימון יד בכנסת]]. מאיר נפצעה יחד עם בן-גוריון ועוד מספר שרים. עובדת היותה פצועה לא הפתיעה רבים, משום שלא הייתה בקו הבריאות{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 369–370}}.
@@ שורה 312: / שורה 312: @@
 הקמת [[הקריה למחקר גרעיני – נגב|הכור בדימונה]] הייתה סיבה להעמקת תלותה המדינית של ישראל בצרפת, משום שהיא סייעה בהקמתו. שלושה הסכמים הקשורים לתחום הגרעין נחתמו בין ישראל לצרפת באותה התקופה. גם הפעם העדיפה מאיר את האמריקאים ולא את הצרפתים. על אף ששמעון פרס היה גורם מרכזי בעניין, היא הסכימה איתו בסוגיה ספציפית זו, ולכן כשנתבקשה לנסוע לצרפת כדי לחתום על הסכם בספטמבר 1957, שכלל הסכמה על שיתוף פעולה גרעיני בין ישראל לצרפת, עשתה זאת ללא לבטים. שליחותה נכשלה וכעבור שנתיים הודיעה צרפת כי היא חוזרת בה מההסכמות עם ישראל בנושא הגרעין. אולם ב-[[29 בדצמבר]] [[1960]] נחתם הסכם לפיו תתמשך ההתפתחות הגרעינית של ישראל. אך למרות הכל עדיין חשבה שהתלות המדינית של ישראל צריכה להיות בידי ארצות הברית. בן-גוריון, פרס והממונה על שירותי הביטחון [[איסר הראל]] התנגדו לכך בתוקף. לאחר זמן לא רב דרש נשיא ארצות הברית קנדי ששני משקיפים ממדינתו ייבחנו את הכור. מאיר הפעילה לחץ על בן-גוריון שיאפשר זאת, על אף התנגדותו הצפויה של פרס, ולבסוף אישר זאת. המשקיפים שביקרו בכור ראו כי אין בו פעילות ועל כן לא ניתן לקבוע שישראל מתכננת לפתח נשק גרעיני. בפגישתו עם בן-גוריון במאי [[1961]] אמר קנדי כי הדבר מרצה אותו{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 390–392}}.
-מאיר עשתה מאמץ גדול להבקיע את חומת המצור המדיני באמצעות התחברות למדינות [[העולם השלישי]], בעיקר על ידי טיפוח [[יחסי אפריקה–ישראל]]. היא תרמה להבאת אלפי אפריקאים לישראל על מנת שירכשו השכלה ויקבלו הדרכה חקלאית, ומומחים ישראלים רבים יצאו לסייע ב[[כלכלה]] האפריקנית. בדיעבד, התבררה ההשקעה הגדולה באפריקה כתמימה, שכן מדינות היבשת השחורה נטשו את ישראל בשעתה הקשה ביותר, בזמן [[מלחמת יום הכיפורים]]; בזו אחר זו הן הודיעו על ניתוק הקשרים עִמה{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 400–401}}. מאיר הוסיפה להצדיק את המאמצים באפריקה גם אז כהגשמת חובה יהודית מוסרית של סיוע למדוכאים ומימוש דברי [[בנימין זאב הרצל|הרצל]]: "כשאראה בגאולת בני עמי היהודים, ארצה להושיט יד גם לגאולת האפריקאים".
+מאיר עשתה מאמץ גדול להבקיע את חומת המצור המדיני באמצעות התחברות למדינות [[העולם השלישי]], בעיקר על ידי טיפוח [[יחסי אפריקה–ישראל]]. היא תרמה להבאת אלפי אפריקאים לישראל על מנת שירכשו השכלה ויקבלו הדרכה חקלאית, ומומחים ישראלים רבים יצאו לסייע ב[[כלכלה]] במדינות באפריקה. בדיעבד, התבררה ההשקעה הגדולה באפריקה כתמימה, שכן מדינות היבשת השחורה נטשו את ישראל בשעתה הקשה ביותר, בזמן [[מלחמת יום הכיפורים]]; בזו אחר זו הן הודיעו על ניתוק הקשרים עִמה{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 400–401}}. מאיר הוסיפה להצדיק את המאמצים באפריקה גם אז כהגשמת חובה יהודית מוסרית של סיוע למדוכאים ומימוש דברי [[בנימין זאב הרצל|הרצל]]: "כשאראה בגאולת בני עמי היהודים, ארצה להושיט יד גם לגאולת האפריקאים".
 היא גם פעלה לשיפור [[יחסי איראן–ישראל|היחסים עם איראן]], עם [[יחסי טורקיה–ישראל|טורקיה]] ועם [[יחסי אתיופיה–ישראל|אתיופיה]], ודיון שנערך בביתה ב-[[21 ביולי]] 1958 נחשב לאבן דרך מהותית בכינון "[[ברית הפריפריה]]"{{הערה|[[#גולדשטיין|גולדשטיין]], עמ' 394–395}}.

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: גולדה מאיר
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: גולדה מאיר